בלוג הקורונה היומי: יום ראשון, 29.3.20
בלילה חלמתי שהוזמנתי לאיזו ארוחה חגיגית בבית חברים, אינני יודעת מי בדיוק, אבל באיזה בית שהיה לי מוכר, ושם, ליד השולחן הערוך שסודר בצפיפות שלא אפשרה לאף אחד מהנוכחים לצאת, גיליתי, שאני יושבת על יד שרה נתניהו, לא פחות ולא יותר.
היא, מצוות אנשים מלומדה, ראתה כחובתה לשעשע את היושבת לצדה, כלומר אותי, ועל כן סיפרה לי מנפלאות בנה הבכור, שעשוע בורגני חביב, שהטקסטים המשמשים בו לא תמיד מקיימים קשר הדוק עם המציאות.
בחלומי מספרת לי נתניהו, שבנה הבכור, יאיר, התנדב להחליף את חברו המשרת בצבא' כדי שהחבר יוכל לצאת בשבתות הביתה. "ולא רק פעם אחת", אומרת לי נתניהו החלומית, "אלא הרבה פעמים".
ברור, שאחרי חלום שכזה, קמתי במצב רוח לא ברור' ולמרות ניסיונותיי לא הצלחתי לפענח אותו עד כה.
מי נעל את הדלת?
בשובי ממסע הבוקר שלי גיליתי של' מלמד למעלה בדלת סגורה, ושדלת הכניסה לבית נעולה על בריח.
הקפתי את הבית בניסיון למצוא איזו דלת שנותרה פתוחה, אבל לשווא. רק אחרי דפיקות רבות (מי יודע מה השכנים חושבים) וקריאות בשמו, הוא יורד ופותח את הדלת.
"זה לא אני סגרתי", הוא עוד מעז להגיד לי, אף על פי שרק הוא ופ' החתולה בבית, "אני אף פעם לא סוגר את הדלת".
חיש קל הוא עולה לחדר הלימוד וממשיך לדבר על שיפוע חיובי ועל שיפוע שלילי, על משוואת הגל ועל עוד דברים מדברים שונים, שאני שומעת ואינני מבינה. "החיים נוצרו לא ללמדנו דעת, כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה", כתב נתן אלתרמן, והיום, כך נראה, אני מאמצת את השורות הללו לביוגרפיה שלי.
צריך לאכול משהו
כדי להירגע אני אוכלת ארוחת בוקר. אוכל תמיד הרגיע אותי והשינוי שחל ביחס אליו במהלך חיי בלבל אותי כאז כן עתה.
בקיבוץ היה ברור, שילדים טובים אוכלים הכל. המטפלת שלנו, חנה קליינבורד, מנוחתה עדן, הייתה מציגה את ילדי הקבוצה שלנו לאורחים מזדמנים (בשנות ה-60 היו מביאים אורחים מחו"ל לקיבוץ כדי להראות להם את הפלא הזה, וכמובן שהיו באים גם לבתי הילדים), וכשהייתה מצביעה עליי נהגה לומר: "זאת עלית, היא אוכלת הכל וישנה טוב בלילה".
אני נוצרת בלבי את השבח הזה ששמעתיו לפני 55 שנה, אלא שבעת שהדברים נאמרו, הייתה שרה נתניהו ילדה כמוני, בטבעון, ולא פקדה את חלומותיי ולא טרדה אותם.
גיבורי שולחן האוכל
מי שאכל את כל מה שהמטבח הקיבוצי בישל נחשב לגיבור מקומי, והיום, בדיעבד, נראה לי שדי בצדק.
אמנם היה מטבח ילדים שמהמעט שהיה הצליחו להפיק למען הילדים טיפ-טיפה יותר, וייזכר לטוב פודינג הווניל שהיו מבשלים עבורנו ואכלנו בשקיקה בעולם נטול גלידה, אבל הרוב המוחץ של המבחר הקולינרי היה מאתגר למדי.
הילדים הרזים לא רצו לאכול, והמטפלת שלנו הייתה אומרת: "עכשיו נשב כולנו ליד השולחן ונחכה עד שא' או ז' או ג' יגמרו את האוכל שלהם".
הייתה באמירה הזאת ידיעה ברורה גם מצידה, כך נראה לי, שלא א' לא ז' ולא ג' לא יגמרו את האוכל בשום פנים ואופן, ושלמען האמת הם בכלל לא רואים במה שמונח להם על הצלחת אוכל.
אבל כמי שנולדו פחות מ-20 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה היינו אמורים לאכול, לגדול ולנצח את היטלר ואת יתר הצוררים שאיימו על מדינת ישראל הצעירה. היינו העתיד, אתם יודעים. נו, ואכלנו. כשהמטפלת הייתה קמה לאיזה עניין בכל זאת, כי אי אפשר לשבת כל היום מסביב לשולחן, היינו אנחנו, בעלי התיאבון אוכלים צ'יק צ'ק את האוכל של הרזים, יותר מתוך תחושת אחריות ורצון לזרז את הדברים מאשר מרעב אמיתי.
וכך נותרו הם ברזונם ואנחנו גדלנו, התפתחנו ואנו ממשיכים בזאת עד עצם היום הזה. אלא שכעת השתנתה הגישה, ומי שהיו גיבורי השולחן של אתמול, נשלחים היום לקבוצות חינוך מחדש, תמיכה באכילה נכונה, דיאטה ושעשועים ושיטת 12 הצעדים להיגמל מאוכל, ושם אנחנו סופרים קלוריות, הולכים ברגל, שותים מים ומתגעגעים לימים שבהם נחשבנו לגיבורי שולחן האוכל בבית הילדים.
הערב יוחמרו, כך אומרים, תנאי הסגר הקורונה. בבוקר נראה הכל כרגיל, ובעיתונים כתוב שאתמול השתתפו 300 איש בהלוויה בבני ברק.
עד מתי רשעים יעלוזו?
ב-12:00, כך למדתי, ילמד אותנו אייל שני לבשל ארוחת צהריים בתנאי סגר. אולי שם נמצא נחמה.
