fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

חגיגת "המימונה" שלנו

בדור של פעם בקריית חיים, צ'רקס וחבריו חגגו אחרת את המימונה המסורתית. לא הוזמנו לשכנים שכן חגגו אבל היו הראשונים לעמוד בתור למאפיית האחים שפתחה ראשונה בצאת החג. הזכרונות של פעם מהדהדים וכנראה שישארו רק כזיכרון מתוק וישן.
מאפייה , לחם | pexels-skitterphoto

בקרית חיים, בילדותי, לא חגגו את המימונה, אולי בגלל שרוב האוכלוסיה בשכונתי היתה ממוצא אשכנזי ואולי פה ושם, אם חגגו, אנחנו לא הוזמנו.

לנו היתה חגיגה אחרת, חגיגת אפיית הלחם. אחרי חג המצות, במוצאי החג, היו פותחים את מאפיית אחים מול בית ההסתדרות בקריה המזרחית ותורים תורים של ילדים ומבוגרים עמדו לקבל את הלחם החדש הטרי והחם.

ההורים הזהירו אותנו שאסור בתכלית האיסור לאכול לחם חם שלא לומר רותח, אבל אנחנו הילדים עמדנו בתור עם עגבניה פרוסה לחתיכות וגבינה לבנה ומלפפון חמוץ, וערכנו מעין קומזיץ או מיני מימונה בנוסח אשכנז. היינו בוצעים לחם חם, דוחפים לתוכו את הגבינה והירק ובולעים את חצאי הלחמים בנגיסות קצובות וגדולות.

לאחר מכן היינו מדליקים מדורה בשדה שליד המאפייה, זורקים תפוחי אדמה לאש והיינו מבסוטים עד לשד עצמותינו. אלכוהול אף אחד לא צרך כמו שלצערי קורה היום, אבל עישנו בחושך סיגריות סילון דקות ובלי פילטר.

לפעמים, כשנחה עלינו רוח הקודש, והמצב רוח היה בשמיים, היינו מתגנבים לחצר לשכת המס, עולים על עץ אורן גבוה ומנסים מהחושך לראות אם אילנה, שם בדוי, מורידה את החזיה לפני שהיא לובשת פיג'מה. כך היינו חוגגים מימונה פרטית שלנו הילדים, הרבה שנים לפני ששמענו את מילות הקסם תרבחו ותסעדו.

אף פוליטיקאי לא ביקר אותנו בחגיגות ואף הורה לא טרח לחפש אותנו, אפילו שהיה מדובר בילדים בני 11 שחזרו הביתה קרוב לחצות הלילה שמחים, מאושרים, מפויחים ובעיקר מלאי תקווה.

רק היום, ממרחק שנות דור, אני מבין כמה טוב היה ולא ידענו, כמה העולם הקסום הזה כנראה נמצא רק בזכרונות שלנו. אגב, המאפייה ששמה מאפיית אחים הייתה שייכת למשפחת פינטל, משפחה קרייתית שורשית שגרה ברחוב הנוטר ממש סמוך למאפייה.

 

לטור נוסף של צ'רקס לחצו כאן* לפייסבוק של הד הקריות לחצו כאן*

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות