מידי פעם פוקד את הארץ שיטפון חורפי חזק ומסכי הטלוויזיה מלאים בתמונות נוסח וונציה, כאשר אשקלון, חדרה, נהריה ומקומות אחרים סובלים מהצפות עקב תשתית ישנה.
ואז אני נזכר בשיטפון שהיה בשנת 1992, תוך שעות של גשם סוער עלה נחל גדורה (פוארה), שחצה את שדות קרית ביאליק על גדותיו והציף את השכונה השלווה בדרום העיר.
בשיכונים הישנים גרה אוכלוסייה ותיקה שהגישה לקומות העליונות עזרה בעזרת סירות גומי של חיל הים. החיילים הגיעו לדירות ונתנו לתושבים מזון. חלק מהתושבים, החולים ואלו בקומות התחתונות פונו מהשכונה, מכוניות טבעו במים הבוציים וכתבי תקשורת מכל הארץ הגיעו לסקר את האירוע.
זוג חברים שלי עם שני ילדים צלצלו בדאגה וללא היסוס פינינו אותם לביתנו למשך שבוע ימים עד שקלו המים. הנזקים היו, לשמחת כולנו, נזקים כספיים ולא היו נפגעים בנפש. כשחזרנו לדירה של החברים שלנו גילינו שהדירה הוצפה בגובה של מטר וחצי. הקירות היו רטובים ומלוכלכים, הספות והפריג'ידר יצאו מכלל שימוש.
ואז, כמו היום, הפוליטיקה נכנסה לתוך האסון. השר יצחק מודעי, שהחליט בתור שר אוצר, למנף את עצמו לקראת הקמת מפלגה חדשה עצמאית בראשותו, הכריז על ביאליק דרום כאזור מוכה אסון טבע. האסון, כמו המגיפה היום, הפך מאסון טבע לסיפור פוליטי כלכלי, וכך יצא שהמדינה פיצתה ביד נדיבה את תושבי השכונה.
גם השמאים וגם הפקידות באוצר היו נדיבים באופן יוצא מגדר הרגיל והחליטו לשפוך כסף בנדיבות על מנת לייצר תדמית חיובית ואנושית ליצחק מודעי. בסופו של דבר מודעי נכשל בבחירות של 1992 ופרש מהפוליטיקה ואילו בביאליק דרום עד היום יש געגועים לאיזה שיטפון קטן ולא מזיק, שיכניס לכיס חמישים אלף שקלים תוך שבוע ימים.
הוא שאמרנו, זה שהיה הוא שיהיה. הפוליטיקה לא התחילה עם הקורונה ולא תסתיים איתה. רק חבל שככה מתנהלים אצלנו העניינים כבר עשרות שנים. והפרחים באירוע מגיעים ליחידת היאלת"ם של חיל הים, שעשתה עבודת קודש אנושית באירוע. חבל שצה"ל לא מנהל היום את משבר הקורונה, אולי דברים היו נראים אחרת.
