זיכרונות מהסוכה בקיבוץ – הטור של עלית קרפ
פחות או יותר בתקופה הזאת, היו מקימים סוכות בבתי הילדים בקיבוץ ועוד סוכה גדולה ברחבה הגדולה של חברת ילדים, וכל העבודה הזאת נמשכה כמה ימים טובים
למרות החום מרגישים שסתיו. נכון, שמי שמגיע הנה מארצות הקור תכף נמס בעמידה, אבל אנחנו כבר מרגישים שתש כוחה של חמה, שהימים מתקצרים, שהים קצת מתקרר, בקיצור, סתיו בחלונות ובלבבי.
פחות או יותר בתקופה הזאת, ואולי אפילו בעצם יום הכיפורים עצמו – שכן בקיבוצי הקיבוץ הארצי היה היום הזה יום עבודה וחול לכל דבר ועניין עד למלחמת יום הכיפורים – היו מקימים סוכות בבתי הילדים ועוד סוכה גדולה ברחבה הגדולה של חברת ילדים.
פרי האדמה
להקמת הסוכה קדמה פעילות קדחתנית של הילדים והמטפלות. ראשית חוכמה נהגנו לאסוף כל מיני דברים לסוכה, שמה שמשותף לכולם היותם פרי האדמה ובשום אופן אינם קישוטי נייר או ניילון או פלסטיק, שבעיניי הם פסגת הכיעור. בוטנים מִלֶקֶט הבוטנים שנערך בעונה הזאת, פירות הבוהניה, חרובים, ענפי כותנה שפרי הכותנה עטוף בצמר גפן עליהם בטרם יופרד מהם במנפטה, פירות עץ השיטה, פירות הפירקנתה הקטנים והאדומים ומלכת הסוכה – הדלעת.
ואז היינו מתחילים להשחיל: כל ילד היה מקבל חוט תיל או סתם חוט מושחל למחט, איש על פי יכולתו המוטורית (אז לא קראו לזה ככה כמובן) ואודרוב: שני בוטנים ופרי שיטה, שני בוטנים ופרי בוהניה וכולי וכולי עד שנוצרה שרשרת, שחוברה לשרשרות נוספת ונתלתה לאורך הסוכה ולרוחבה. מי שכבר יכול היה לעבוד עם חוט ומחט השחיל מחרוזות של פירות פירקנתה שהיו אדומות ועדינות.
כל העבודה הזאת נמשכה כמה ימים טובים. היא שילבה פעילות גופנית, תיאום בין יד לעין, אימנה כישורים חברתיים, שכן לפעמים צריך היה לוותר על פרי השיטה או על החרוב למי שיושב על ידך ועובד, ועוד שלל פעולות שהיום צריך לשלוח את הילד לעשרה חוגים ומטפלים כדי שהוא יעשה אותן, אבל אז מטפלת אחת הצליחה לארגן אותן איכשהו, וכן, הזענו כי לא היו מזגנים, אבל בסוף הייתה לנו סוכה לתפארת, וחכו, זה ממש לא הכל.
מלכת הסוכה
מלכת הסוכה הרשמית היתה הדלעת, שגם היא מבשילה בעונה הזאת. קראתי באיזה מקום שרק בישראל מגדלים באופן מסחרי את דלועי הענק שאנחנו מכירים כאן בארץ. את הדלעת הייתה מביאה מהמטבח המטפלת שלנו, חנה קליינבורד מנוחתה עדן, חותכת לה מכסה בצד העוקץ, חותכת לה עיניים, פה ואף, מדביקה לה זקן של כותנה שיש בתוכה עדיין גרעיני כוספה, מכניסה לתוכה נר דולק ומניחה אותה בצד הסוכה מדי ערב. זה היה כל כך מקסים, שקראתי לזה "דְּלָק", שזה הֶלְחֵם בין דלעת לדולק, והדלק הזה, כפי שסיפרתי לכם, היה מלכת הסוכה הרשמית.
אבל היה גם מלך לא רשמי לסוכה הזאת, ואני זוכרת אותו בחדות ובחריפות לא פחות מכפי שאני זוכרת את הדְּלָק.
קירות הסוכה היו עשויים ממסד עד טפחות ענפי ברושים. מי שכתב את השורות "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים", לא הריח כנראה את ריח הברושים, שהם כידוע מהעצים ששלח חירם מלך צור לבניית המקדש של שלמה. ואכן, לא בא כבושם הזה, ועד היום, כשאני עוברת במקום שבו גוזמים ברושים אני נזכרת בריח ההוא של הסוכה, שאני בטוחה שעמד בחללו של בית המקדש ועוד יהיה ריחו של בית המקדש לכשיקום, ותתקיים בו, יש לקוות, נבואת הנביא ישעיהו, זאת של אחרית הימים שבה יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, וכל הקורבנות והכיבודים והמאכלים כולם יהיו צמחוניים, לא ירעו ולא ישחיתו בשום מקום, ואף אחד לא יצטרך למות כדי שאחרים ישמחו.
על סוכות נאמר בספר דברים "ושמחת בחגך והיית אך שמח", ואולי זאת הזדמנות מתאימה לאחל חג שמח לעם ישראל ולכל העמים.
