ימי קורונה – הבלוג של עלית קרפ – 7.4.20
הבוקר גיליתי בחשבון הבנק שלי את המקדמה לדמי אבטלה ששילם לי המוסד לביטוח לאומי. כדי לקבל אותה, הצטרכתי לפתוח תיק מקוון אצלם, להצהיר שהפסקתי לעבוד ולהציג לפחות שישה תלושי משכורת מהשנה האחרונה.
המקדמה, בסך 2000 שקלים, היא ממש לא מה שיציל אותי, אבל היא מאוד שימחה אותי ומה שחשוב עוד יותר, גרמה לי לחוש שמדינת ישראל רוצה לתת לי משהו כאזרחית ולא רק לקחת ממני. בפעם הקודמת שזה קרה, זה היה כשאחד מבני המשפחה נזקק לתרופה יקרה, והיא נכנסה לסל הבריאות בדיוק באותה השנה. אלמלא הייתה נכנסת, היינו צריכים לשלם עליה 250 אלף שקל.
מדיניות כזאת, שהיא משרידיה של מדינת הרווחה, היא מדיניות שלא רק משמחת אזרחים בודדים פה ושם, אלא גם מחזקת את האמון בשלטון ונוטעת בליבם של האזרחים את התחושה שעל פיה המדינה היא ישות רוחשת טוב כלפי אזרחיה או לפחות כזאת שחשה אחריות כלפיהם.
על אמילי עמרוסי וניאו ליברליזם
אל יהיה הדבר קל בעיניכם. רק אתמול הופיעה אמילי עמרוסי בטלוויזיה וזעקה את זעקת העצמאים, שבינתיים, מפוסט שהעלתה דבורית שרגל הבוקר אני מבינה שגם חלק מהם כבר קיבל את המענק או לפחות חלק ממנו.
עמרוסי, שבדרך כלל היא לא רק ימין מדיני אלא גם כלכלי, נזכרה פתאום, אולי מפני שהיא עצמאית שנותרה ללא שום מקור פרנסה לפתע, ובעניין זה אינה שונה מהרבה גיבורים כשמשהו פוגע בהם, שאולי הגב שהמדינה נותנת לאנשים חלשים זה בעצם לא דבר כל כך נורא.
בדרך כלל, היא תומכת נלהבת בניאו ליברליזם שהוא אחת הרעות החולות שפשו במדינת ישראל ולא רק משום שזוהי מדיניות אכזרית שמשליכה את החלשים לתהום, אלא גם משום שהיא גורם שמערער את האמון ביחסים שבין המדינה לאזרחיה. מדינה שבה האזרחים יודעים שביום צרה יוכלו להישען על המדינה הם אזרחים טובים יותר, שקטים יותר ואולי אפילו נאמנים יותר.
שוודיה כמשל
המדיניות שנוקטת ממשלת שוודיה מדגימה זאת יפה: בשוודיה לא מכריזים עוצר על התושבים, אלא ממליצים, שמי שלא מוכרח לא ייצא מהבית ובמיוחד אנשים מבוגרים.
אינני בטוחה שזאת המדיניות הנכונה, אבל היא בכל זאת משאירה חלקים מהמשק בחיים והיא בעיקר מעידה על האמון ההדדי בין המדינה השוודית לבין אזרחיה.
בישראל המלצה מסוג זה לא הייתה זוכה לשום התייחסות, ולמה? כי יחסי האמון בין המדינה לאזרחים התערערו מזמן. למצב הזה יש הרבה רבדים וסיבות, אבל המדיניות הניאו ליברלית היא בהחלט נדבך רציני במצב.
המדיניות של "כל אדם לעצמו" היא מדיניות רעה לא רק מבחינת יחסי האזרחים והמדינה, אלא גם מבחינת היחסים בין האזרחים לבין עצמם. "אל תספר לי את הצרות שלך", שמעתי פעם ממעסיקה, "ואני בתמורה לזאת לא אספר לך את שלי". זאת אמירה מכוערת, מיותרת, מתנכרת ובעיקר כזאת שלא עומדת במבחן המציאות. בדרך כלל אומרים אותה אנשים שמכל מיני סיבות שפר עליהם גורלם, והגורל השפיר הקשה את ליבם.
החיים הם לא חברת ביטוח
אלא שהחיים, כמו שאומרת אמי, הם לא חברת ביטוח, וכל אחד עלול להיפגע בשלב מסוים, ממש כמו שקרה לעמרוסי, שנותרה עירום ועריה ופתאום נזכרה שהסוציאליזם זה אולי לא הרעיון הכי רע ביקום.
יורם נמרוד המנוח שהיה חבר קיבוץ עין החורש, והיה לי העונג להיות תלמידתו, אמר לי פעם, בתשובה לזה שאמרתי לו שאני משוררת, שגם הוא חשב שהוא משורר, עד שראה שאת כל מה שיש לו להגיד, אלתרמן כבר אמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.אז נדמה לי, שגם השיר "שום אדם אינו אי" של ג'ון דון, משורר אנגלי ידוע מהמאה ה-17 בתרגומו היפה של רמי דיצני שגם הוא כבר לא איתנו שנים רבות מצליח לומר את מה שניסיתי להגיד, בצורה הרבה יותר מוצלחת.
מתוך השיר הזה לקח המינגווי את השם לרומן המפורסם שלו "למי צלצלו הפעמונים", ואכן, אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים, אלא זכרו שכל פעמון שמצלצל קורא לכל אחד מאתנו. כשחיפשתי תמונה מתאימה לפוסט התגלה לי שיש ארגון חסד ששמו פעמונים. האם גם הוא לקח את שמו מהשיר הזה?
שום אדם איננו אי
ג'ון דון, תרגום: רמי דיצני
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה.
אִם גּוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל־יְדֵי הַיָּם, אֵירוֹפּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף־סֶלַע, כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת
מֵרֵעֶיךָ אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה:
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי, יַעַן־כִּי אֲנִי
מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל
לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים — לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.
אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? עוד בלוגים על ימי קורונה כאן
