דודות הונגריות וריחות של שטרודל?

הדודות הנחמדות והתרגשות לקראת שבועות – הבלוג של עלית קרפ

אתם רואים את שתי הדודות הנחמדות הללו בתמונה? אתם בטח שואלים את עצמכם מי הן ומה הן עושות כאן.

נא להכיר: מימין: דודה ניה ומשמאל: דודה הדי' מנוחתן עדן, שנולדו שתיהן למשפחת רוטפלד בעשור השני של המאה העשרים והיו שתיים מאחיותיה הצעירות של סבתי המנוחה. אתם בטח מתחילים להעלות בדמיונכם ניחוחות שטרודל ופלפל ממולא, שהם הריחות שהכי מתקשרים לדודות הונגריות-סלובקיות כמו שהן היו, אבל לידיעתכם, השתיים הללו היו חיילות צבא הוד מלכותו, ולא סתם, אלא היו נוהגות משאיות בקו חיפה-פורט סעיד במהלך מלחמת העולם השנייה.

אהובת הקצין הבריטי

אחרי שהשתחררו שתיהן מהצבא הבריטי, לא נהגה דודה הדי, שגרה ברחוב רמז בתל אביב, עוד בשום מכונית לעולם, אבל דודה ניה, שהתאהבה בקצין בריטי יפה תואר, ג'ים הקמן שמו, התחתנה איתו ונסעה עימו לאנגליה וחיה שם עד יומה האחרון, וכן, גם נהגה לפעמים במכונית הפרטית שלהם.

שתיהן זכורות לי כל כך בחמימות ובאהבה מהמון הזדמנויות, והיום, כשהיינו בארוחת הצהריים הדו שבועית אצל אמא שלי, פתאום הוציאה אחותי ר' את התמונה הזאת עם תמונות נוספות וסיפרה שנכדתה של ניה עורכת יום הולדת 70 לאמה, איבון, בתה של ניה, ואוספת תמונות וסיפורים מהמשפחה. עוד סיפרה אחותי על י', בן דודו של אבא שלי, שאיתו הייתה בקשר בנוגע ליום ההולדת, והוא סיפר לה על אבא שלי, שבא בחורף של שנת 1950 באונייה נגבה לנמל חיפה ביחד עם סבתא שלי. ההורים שלו גרו בבני ברק וסבתא שלי ואבא שלי התגוררו אצלם.

אבא שלי וסימני השאלה

י' סיפר לנו שאבא שלנו היה ילד עליז ומצחיק, שנהג לשכב במיטה, לקרוא ספרים ולהתפוצץ מצחוק. גם מ', שלימים הייתה למשוררת חשובה, שגרה איתו בחדר בקיבוץ עין החורש, שאליו הגיע כמה חודשים מאוחר יותר כילד חוץ, סיפרה לי לא מזמן, שאבא שלי היה ילד עליז ושמח, ושהם צחקו בלי סוף.

כל הסיפורים הללו העלו בעיניי דמעות, כי אחרי שאבא שלי עזב את הבית והלך לחיות עם אשה אחרת, לא נותר מזה שום זכר, ואם אני, בתו הבכורה שאהבה אותו כל כך, עוד זוכרת את העליזות והשמחה שלו, אחי ל' ואחותי ר' בכלל לא זוכרים את זה.

אבא שלי היה אמנם בן יחיד, אבל לסבתא שלי היו חמש אחיות ואח שנותרו בחיים אחרי המלחמה – תופעה מאוד נדירה בקרב יהודים אשכנזים – אבל אחרי שאבא שלי עזב, הקשר אתם ניתק. הוא ואשתו החדשה לא שמרו עם משפחת אבי על שום קשר, ואנחנו היינו ילדים או אנשים צעירים, ובוודאי לא שמרנו איתם על קשר.

הדברים הללו ציערו אותי, בעיקר משום שהם שייכים למחלקת "את הנעשה אין להשיב". אבי כבר מת יותר משש שנים, והחלק השני של חייו לוט בערפל מבחינתנו. איננו יודעים מה בדיוק היו חייו החדשים ומדוע התנהלו הדברים כפי שהתנהלו. ואף על פי כן, יש נחמה מסוימת בשיחה הזאת, ואני שמחה שאנחנו יכולים לדבר על הדברים הללו, כי בדרך כלל, דברים שמדברים אותם, קלים יותר מדברים ששותקים אותם.

התרגשות לקראת שבועות

אבל אמרנו משהו אופטימי לסיום, וגם אני עליזה כמו אבא שלי, בתקווה שזה לא יעבור לי כמו שזה עבר לו: ביום חמישי תבוא כל המשפחה שלי לאכול כאן את ארוחת שבועות. חוץ מאמא שלי, מאחי, ר' ול' ומשפחותיהם, יגיע גם ע' מנתניה ונקווה שגם נ' וא' מירושלים. ל' ואני מאוד מתרגשים וכבר חושבים על התפריט.

ולסיום באמת, בדיחה שאמר לי א' גיסי היום, כשהוציא לעצמו ארטיק מהפריזר: רוצה ארטיק קולורבי? אני חושבת שזאת שאלה הולמת את מצבי הטבעוני וצחקתי מאוד‏.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן