fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

גשם ביוני

כן, לפעמים יורד גשם ביוני, והגשם של אתמול הזכיר לי את יום מותה של סבתי האהובה, מרגיט, ואת התרמוס המלא בגלידת תות שדה, אותו הייתה מביאה בחיפושית שלה לבית הוריי בקיבוץ. געגועים
גשם ביוני וגלידת תות שדה בתרמוס | צילום: shutterstock
גשם ביוני וגלידת תות שדה בתרמוס | צילום: shutterstock

אתמול בבוקר, קצת אחרי שקמתי, פתאום אני שומעת כל מיני קולות. לקח לי שנייה להבין, שיורד גשם בחוץ. כן, גשם ביוני. זה קורה מדי פעם, ובמיוחד זכורה לי הפעם ההיא שבה ירד גשם בשנת 2004, השנה שבה התחלנו לגור בבית שבו אנחנו גרים עכשיו, ואני זוכרת את זה גם משום שזה קרה בדיוק ב-14 ביוני, ביום שבו מתה סבתא שלי מרגיט, בגיל 94.

סבתא מרגיט

רוב האנשים זוכרים את סבתא שלהם, את הבישולים שלה ואת הפינוקים שלה, אבל אצל סבתא שלי, שהייתה אמנם סבתא הונגרייה, שיש ממנה די הרבה ציפיות בענייני בישולים, זה ממש לא היה העניין. אצלה אפשר היה לאכול טבעול, צ'יפס מוכן, אפונה מקופסה ועוד כל מיני דברים כאלה. אמנם היו לה גם כמה בישולים יותר רציניים, כמו פלפל ממולא, פפריקש, שזה גולש עוף, סתם גולש, וגם סקיי גולש, שזה גולש כרוב עם בשר, גריסים, כרוב רגיל, כרוב חמוץ ושמנת ולפני שאתם אומרים איכסה, אני מציעה שתטעמו, כי לא כל יום מקבלים דבר כזה וכמובן צלי, פירה ושניצל. אתם כבר מרגישים שאני איזה 36 שעות בדיאטה, נכון?

בקיצור, לא על זה רציתי לספר אלא על הסבתא שלי, שהייתה רופאה בקופת חולים ברזילי בחיפה ונורא אהבה את הפציינטים שלה; הייתה הולכת בבוקר לקופת חולים, בצהריים קופצת הביתה לתפוס משהו (לאכול) ואחר כך רצה לביקורי בית ושוב לקופת חולים וחוזרת רק מאוחר בערב הביתה, והיה לה מפתח לקופת חולים, כדי שלא תצטרך לעכב את הפקידה, כי עד שהייתה שומעת כל מה שיש לכל הפציינטים שלה לספר לה, כבר היה נעשה מאוד מאוחר. ובשבת? בשבת הייתה הולכת לבקר את הפציינטים שמאושפזים בבתי חולים. היא לא פחדה משום מחלה וגם לא משום פציינט, עוד בימים שבהם היתה שחפת אפילו.

גלידת תות בתרמוס

ואחרי שהייתה מסיימת את כל הביקורים בשבת בבוקר, הייתה מכניסה את סבא שלי לחיפושית שלה ובקיץ גם נותנת לו להחזיק את התרמוס הוורוד אחרי שמילאה אותו בגלידת תות שדה. אולי בעצם הוא היה ממלא אותו בגלידת תות שדה, ונוהגת כל הדרך עד לקיבוץ, שאליו היו מגיעים שניהם בצהריים עם התרמוס, בתוך החיפושית בלי מזגן, ויוצאים ממנו מיוזעים כמו חמור במזוודה, שזה גם ביטוי שהיא נהגה להשתמש בו.

בכל אופן, בהוויה הצנועה למדי שבה גדלנו, היה התרמוס הזה, המלא בגלידת תות שדה באמצע הקיץ הלא ממוזג מין נס ופלא שאני בספק אם אירוע – שבמסגרתו חללית לו הייתה נוחתת בחצר ביתי היום ויושביה החייזרים היו מזמינים אותי להצטרף אליהם – היה יכול להשתוות אליהם. בדירת החדר של הוריי לא היה מקרר, והיינו אוכלים את הגלידה צ'יק צ'ק, כדי שלא תימס.

כמה אהבתי את סבא וסבתא שלי שגרו ברחוב התשבי 25 בחיפה, והבית שלהם עד היום, אחרי שכבר ראיתי כמה וכמה דברים בעולם, זכור לי כמקום של פינוקים ומותרות שאין דומה להם: סבא שלי ואני היינו הולכים, למשל, לגן האם ברגל, מרחק שנראה לי אינסופי באותם ימים, וקונים שני בלונים, לא אחד, וגם כמובן, כל דבר שסבא שלי ראה שאני מביטה בו בחלון הראווה, בלי שביקשתי. בין היתר שמורים עימי עד היום הספרים שקנה לי, כמו למשל "גן גורים" של רפאל ספורטה ועוד רבים אחרים.

התמונה המפחידה

אבל אספר לכם משהו מפחיד באמת על הבית ההוא. סבא שלי ניהל תקופה מסוימת את בית הספר על שמו של הלורד מלצ'ט בחיפה, ועל כן העניק לו הלורד מלצ'ט תמונת דיוקן אדירת ממדים במתנה. התמונה הזאת, שעל פי ממדיה הייתה צריכה להיות תלויה במוזיאון, הייתה תלויה בחדר העבודה של סבתא שלי, בדיוק מעל המיטה שבה ישנתי. אני, שהייתי ילדת קיבוץ שישנה בבית ילדים מגיל שלושה ימים ולא פחדה מכלום, פחדתי פחד מוות שהתמונה של הלורד מלצ'ט תיפול עלי כשאישן, ועל כן, דווקא כשישנתי אצל סבא וסבתא שלי, ביחד עם ההורים שלי, צריך היה לשבת על ידי ולהרדים אותי. אחרת, לא נרדמתי.

נו, הבלוג של היום הוא מין אזכרה כזאת לסבתא שלי, שהגשם אתמול בבוקר הזכיר לי את יום מותה. מילים טובות בעיני מהליכה לבית הקברות ועמידה על יד המצבה, שגם את זה אני עושה לפעמים, וגם, פעם בשנה אני עורכת הרצאה בעניינים ספרותיים למועדון הקוראים של עובדי בית החולים רמב"ם לזכרה ולזכר אבא שלי. כמה אני מתגעגעת אליהם.

אהבתם את הבלוג "גשם ביוני"? בלוגים נוספים כאן

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות