על קלינט איסטווד ועל הימורים בלוטו – הטור של צ'רקס
העולם נפתח באיטיות, והפיצוציות בקריות החלו לקבל הימורים בלוטו. לא שאני בעד הימורים, אבל מפעל הפיס הוא גוף ציבורי מפוקח שאמון על קשר אמין וגלוי עם המהמרים. רוב המהמרים בקריות הם באופן די ברור אנשים שלא למדו סטטיסטיקה וחלקם מתקשה בפרנסה, אבל האמוציות והתקוות מביאות אותם לבתי הקפה, כשהסיכוי לקבל קורונה בפיצוציה הוא יותר סביר מזכייה אפשרית בפרס החלומי.
לפני שבועיים נפל דבר. הפרס עמד על 25 מיליון שקלים בלוטו ועל 50 מיליון שקלים בדאבל לוטו. בן אדם אחד זכה בדאבל לוטו, אבל לא קיבל 50 מיליון אלא רק 25 מיליון, מכיוון שהיה עוד זוכה בטופס רגיל שקיבל 12.5 מיליון.
עכשיו שימו לב לתופעה. אם היה זוכה אחד בדאבל, הלוטו היה נותן פרס של 50 מיליון. מכיוון שהיה עוד זוכה בטופס רגיל, הלוטו חילק רק 37.5 מיליון, והשאלה הנשאלת היא לאן נעלמו עוד 12.5 מיליון שקלים. נשמע מסובך? גם אני קצת מבולבל. הרי אם היו שני זוכים בטופס רגיל, הוא גם היה מקבל 12.5 מיליון. מכיוון שלא היה, למה הבחור שזכה לא קיבל את מלוא 25 מיליון השקלים?
ניסיתי לברר אצל מומחים לסטטיסטיקה ולא קיבלתי תשובה ראויה. לא רוצה לבלבל לכם את הראש עם מספרים, בסך הכל, ההימור הוא תופעה חברתית ותקווה, אבל האם ייתכן שמישהו יושב עכשיו בבית מאושר מסכום של 12.5 מיליון שקלים ולא יודע שאולי בכלל דפקו אותו ונתנו לו רק חצי מהכסף שהיה מגיע לו?
מרד צרכנים לא יהיה עכשיו, זה ברור לי, אבל ממפעל הפיס אני מצפה למשחק הוגן או לפחות להבהרה בנושא.
הבלתי נשכח
יש אנשים בלתי נשכחים שלוקחים את החיים צעד-צעד ובאיטיות. השבוע חגג קלינט איסטווד את יום הולדתו ה-90, והבן אדם הוא באמת תופעה יוצאת דופן. גדלנו על הסרטים שלו "הטוב, הרע והמכוער" ו"הארי המזוהם".
בגיל 63, כאשר הרבה שחקנים פורשים, הוא עבר לביים ועושה זאת שנים רבות בהצלחה מדהימה. "הגשרים של מחוז מדיסון", "הבלתי נסלח" ו"מיליון דולר בייבי" הם חלק מיצירות המופת שהוא ביים ותרם בהם תרומה גדולה לקולנוע ולתרבות של כולנו. בעיניי, הסרט החזק ביותר שלו הוא "צלף אמריקאי", סרט שעוסק במלחמות ובמוות כעיסוק בנאלי יומיומי במלחמת עיראק ובשגרה של יחידת עילית בתוך הכאוס המלחמתי.
קלינט איסטווד הוא רפובליקני שמרן במהותו, אבל סרטו זה מעלה סיפור אוניברסאלי של מלחמה מדממת ואינסופית בכל פינה על פני כדור הארץ, כאשר הכוח הטוב והכוח הרע מעורבבים דם בדם, כמעט ללא יכולת הפרדה. איסטווד מביא את הדם, הזיעה והאבסורד הכאוטי של המלחמה, אבל הסצנות שלו הן מאוד ריאליות ומומחשות, בניגוד לעוד ענק קולנועי, טרנטינו, שאצלו המוות והאלימות נצבעים בעוצמות בומבסטיות שכמעט הם לא מכאן ולא מעכשיו.
הערכת המצב היא שקלינט איסטווד בגילו המופלג ינוח על זרי הדפנה, אבל אצל האקדוחן הקשיש אי אפשר לדעת, ויכול להיות שמעבר למגבלת הגיל הוא עוד עלול להוציא עוד יצירה או שתיים.
בקיצור, יתכן שאיסטווד עדיין לא אמר את המילה האחרונה ובטח עוד לא ירה את השוט האחרון במצלמה.
