אנשים רבים שפורשים לפנסיה מחפשים עיסוקים חדשים למלא את הזמן שפתאום התפנה. אמירה לידר, 65, מקרית חיים, היא אחת שיודעת בדיוק מה לעשות עם הזמן הפנוי שלה, ובתקופה של כשנה וחצי – מאז פרשה, לאחר 32 שנה, מעבודתה בחברת התרופות הבינלאומית "רוש" כמנהלת קשרי החוץ – הספיקה להוציא לאור חמישה ספרים ושלושה ספרים נוספים נמצאים בשלבי הכנה.
לידר, ילידת חיפה, הגיעה לקריות לפני 45 שנה. היא נשואה לאיקה, אימא לשלוש בנות ובן וסבתא לשבעה נכדים, כשהנכד השמיני אמור להגיח לאוויר העולם בעוד כשלושה חודשים.
הגעגועים של סבתא
"אני כותבת מאז ומתמיד, בעיקר שירים, זה תמיד היה חלק ממני", היא מספרת בחיוך, "גם במהלך השנים כשעבדתי, כתבתי שירים ומילאתי מחברות. אפילו בעיתון של החברה פרסמתי שירים, ועד היום אני שולחת להם שירים".
חלק מההספק האדיר הגיע לדפים של לידר במהלך הנסיעות הארוכות למשרדי החברה במרכז הארץ. "בנסיעות היה לי הרבה זמן, וכל פעם שעמדתי ברמזור או בפקק, הייתי משרבטת משהו על דף או מקליטה את עצמי. כנראה שזה הגיע מסבתא שלי שהייתה שדכנית ומשוררת. לצערי לא יצא לי להכיר אותה, כי היא נפטרה כשנולדתי. לפני שש שנים מצאתי את כל המחברות שבהן היא כתבה בכתב ידה בשפה ההונגרית. חלק היא כתבה כמו יומן וחלק זה שירים.
"היא הייתה טיפוס מיוחד. עזבה את בעלה ושלושת ילדיה לפני מלחמת העולם השנייה והייתה בישראל לבדה במשך 10 שנים עד שחלק מהמשפחה, שניצל מהשואה, הצליח להגיע. היא הייתה שדכנית ואמרה שהיא עוסקת באהבה. השירים שלה היו בעיקר על געגועים למשפחה שנשארה בהונגריה".
55 חמשירים בגיל 55
לפני עשור החליטה לידר להוציא מהמגירה את מה שכתבה לעצמה. "בגיל 55 החלטתי לכתוב 55 חמשירים וקראתי לזה 'חמשירה'. כמו כל סופר מתחיל שלחתי את זה להוצאת ספרים, ואחרי שקיבלתי תגובות נלהבות, הוצאתי לאור את הספר הראשון שלי", מספרת לידר.
את ההשראה לספר הילדים הראשון שלה היא קיבלה מהבית. "מהרגע שנולדו הילדים וגם הנכדים, תמיד רשמתי לעצמי כל מיני אמירות של ילדים. אפשר למצוא אותן בספרים שלי. ספר הילדים הראשון שלי נולד בעקבות העובדה שהילדים של היום כל הזמן מול המסכים. חשבתי לעצמי איך אפשר ללמד את הילדים מה זה רגש. הוצאתי את 'מה חושב הלב' שמלמד מה זה לאהוב, מה זה להרגיש את הלב פועם ואחר כך הנושאים פשוט המשיכו להגיע".
עלותו של הוצאתו לאור ספר חדש בהוצאת ספרים בעלת שם יכולה להגיע בקלות לסכומים של עשרות אלפי שקלים. לכן, לידר פתחה בפרויקט של גיוס מימון מההמונים לספר הילדים החדש שלה "לא צריך יותר מדי", שעוסק בצרכנות היתר שמאפיינת את החברה המערבית.
בובת הכלב האהובה
"ביקרתי את הנכדים וראיתי הררי צעצועים", היא מספרת, "זה עשה לי סחרחורת. הילדים לא מוצאים את מה שהם מחפשים, ההורים אוספים כל הזמן את הצעצועים של הילדים. גם אני נהגתי לאסוף המון דברים, נסעתי המון לחו"ל וקניתי המון. יצא שראיתי תוכנית על מישהי שמסדרת ומלמדת איך לזרוק דברים מיותרים ופתאום יש אור וסדר".
את ההשראה לספרה החדש קיבלה מבובת הכלב של הנכדה הבכורה שלה, שהיום היא בת 17. "הבובה הזו כבר עברה המון", היא צוחקת, "תפרתי אותה כל כך הרבה פעמים כשהיא נקרעה. הנכדה שלי תמיד הכי אהבה את הבובה הזו, ולא משנה כמה צעצועים אחרים היו לה. הבנתי שיש לנו המון דברים שאספנו במשך השנים ואין לנו עוד צורך בהם. עשיתי סדר בבית ופשוט זרקתי כמויות עצומות של דברים שלא עשיתי בהם שום שימוש. הבנתי גם שזה רק לא אצלי, שיש עוד המון אנשים שפשוט אוגרים כמויות של דברים ומשחקי ילדים שלא עושים בהם שום שימוש והגיע הזמן להתרכז רק בדברים העיקריים שמשמשים אותנו ועושים לנו טוב, כמו אותה בובת כלב ישנה".
פסלוני אווזות מכל העולם
את ספרה האחרון התחילה לידר לכתוב עוד לפני פרוץ הקורונה. "כתבתי אותו ברציפות. הרגשתי לא בנוח עם תרבות הצריכה שמאפיינת את החברה שלנו, ואז באה הקורונה וזה נהיה אפילו עוד יותר רלוונטי. הספר אמנם מיועד לילדים, אבל גם המבוגרים שקראו אותו התלהבו והסכימו עם הרעיון שלא צריך לצרוך יותר ממה שאנחנו באמת צריכים. הדפסתי כמה עותקים לדוגמה ויצאתי במבצע לגיוס מימון מההמונים כדי להוציא אותו לאור. החלום שלי הוא לתרגם את הספר לשפה היפנית, כי ביפן ניתן לראות את ההסתפקות במועט.
"כשפרשתי מהעבודה נהגתי ללכת כל יום לים. ישבתי לי על ספסל קבוע ופשוט מילאתי מחברות. גם היום, כשאני הולכת לים, אני מוצאת שם משפט או מילה שמובילים אותי לעוד שיר או סיפור. זה קיים כל הזמן. ההשראה מגיעה מהחיים והמשפחה.
"לפעמים כשאני נוסעת ברכבת, אני יוצאת ממנה עם 10 שירים חדשים, כי אנשים ברכבת מוציאים את הקרביים שלה בשיחות טלפון בנסיעה, וזה נותן לי רעיונות חדשים".
גם לאחר שנפרדה מכמויות גדולות של מוצרים לא הכרחיים, ישנו אוסף אחד שלידר אינה מוכנה להיפטר ממנו – אוסף של פסלוני אווזות מכל העולם.
"כשהייתי ילדה, אימא שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל, ואמרתי לה שאני רוצה להיות אימא", היא צוחקת, "במשפחה אני כמו אימא אווזה וזה האוסף היחיד שאני מתכוונת לשמור כל החיים".
