fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שרדה את התופת: "היא סיכנה הכל בשבילנו"

פאני (הננברג) פוקס, מספרת את סיפורה לדור הצעיר, על החיים במרתף של משפחה נוצרית יחד עם אחותה חנה ובהמשך בבית יתומים, התלאות בדרך לישראל והחיים לצד הקמת המדינה. היא מאמנת כושר גם היום ומבקשת שנזכור את כולם.
פאני פוקס בסטודיו להתעמלות | צילום: באדיבות המשפחה
פאני פוקס בסטודיו להתעמלות | צילום: באדיבות המשפחה

פאני (הננברג) פוקס, בת 83, הדליקה השבוע נר בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהתקיים בעיר קרית ים, בה היא חיה יחד עם בעלה אריה.

היא אחות קטנה לחנה, הגדולה ממנה בעשרה חודשים בלבד. לפאני שני ילדים, יוני ושרית, גם הם מתגוררים בקריות.

היא מאמנת כושר כבר קרוב ל-60 שנים ואף היום היא ממשיכה להעביר אימונים למתעמלות. לה ולבתה שרית יש סטודיו בשם "סטודיו F", הפועל משנת 1993.

פאני נולדה בשנת 1938 בבריסל שבבלגיה להוריה, יחיאל ורוזליה הננברג ז"ל. כשפוגשים בה לראשונה, קשה להאמין שאכן זה הוא גילה, אישה ספורטיבית, מלאת אנרגיות ואור.

אך יותר קשה להאמין לסיפור החיים המטלטל שעברה ואיך יחד עם אחותה הגדולה חנה, במזל גדול ובזכות אישה אחת מיוחדת, עברו את מלחמת העולם השנייה וניצחו את השואה.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה ב-1940, אביהן, יחיאל, שעבד כחייט במקצועו, נלקח אל מחנות הריכוז ומאז אבדו עקבותיו. אימן, רוזליה, הבינה שהמלחמה הגיעה עד בלגיה וניסתה למצוא פתרון לפאני וחנה, שהיו צעירות מאוד.

באחת מנסיעותיה של רוזליה ברכבת כדי להביא מזון הביתה, היא פגשה אישה נוצרית בשם מריה לוסדייק, וסיפרה לה על בנותיה הקטנות והחשש מפני המלחמה ומה שיקרה.

מריה הציעה לקחת את הבנות אל ביתה ולהסתירן שם עד חלוף הסערה. עם כל החששות מפני אישה זרה שרק הכירה והסכנות הכרוכות בכך, כאשר רוזליה הרגישה שהמצב מחמיר לקחה את בנותיה לביתה של מריה.

יחיאל ורוזליה הננברג ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
יחיאל ורוזליה הננברג ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

פאני וחנה, שהיו אז בנות ארבע בלבד, הוסתרו במרתף הבית. אימן הייתה מגיעה מדי פעם לבקר אותן ומביאה דברים, עד שיום אחד הפסיקה לבוא.

"מריה שקראנו לה 'מאמא' הלכה לבדוק מה קרה לאמא", מספרת פאני, "והבינה שלקחו אותה למחנות בפולין ומשם למשרפות באושוויץ".

ממשלת בלגיה החליטה בשנת 1942, כי הגרמנים לא יוכלו לגעת באזרחים שנולדו בבלגיה ובבעלותם אזרחות בלגית. הוריהם של פאני וחנה היו פליטים, רוזליה הגיעה מצ'כיה ויחיאל הגיע מהונגריה.

"בזכותה ורק בזכותה ניצלנו ונשארנו בחיים"

פאני וחנה חיו במרתף של מריה שש שנים, למריה הייתה בת יחידה בשם ז'ורז'ט והיא התייחסה אליהן כבנותיה שלה.

פאני משתפת: "לא ידענו שאנחנו יהודיות. היינו רק בנות ארבע כשפרצה המלחמה וחיינו שש שנים בתוך משפחה קתולית שהולכת לכנסייה. לא הבנו מה קורה ולמה זה המצב, אבל היינו קטנות מדי בשביל לשאול ולהבין".

היו פעמים בהן שכנים ואנשים ששמו לב לסוד של מריה במרתף, הלשינו. חיילים גרמנים היו מגיעים לחפש בביתה, אך מריה הייתה מעבירה את פאני וחנה אל בני הדודים שלה כאשר חששה כי החיילים בדרך לחיפוש.

פאני וחנה יחד עם ז'ורז'ט ליד בית המסתור | צילום: באדיבות המשפחה
פאני וחנה יחד עם ז'ורז'ט ליד בית המסתור | צילום: באדיבות המשפחה

"היא סיכנה את הכל בשבילנו. זו גדולתה של מריה", אומרת פאני, "בזכותה ורק בזכותה ניצלנו ונשארנו בחיים".

פאני מספרת: "לחיות ימים ולילות בגיל כל כך קטן במרתף, זה משהו שנשאר בנשמה לתמיד. אני הייתי חרדתית מאוד ופחדנית כשהייתי שם, הייתי יושבת במרתף ובוכה ומחכה שאמא תחזור".

בוכה ומחכה שאמא תחזור

כשהסתיימה המלחמה, בשנת 1946, הסוכנות היהודית חיברה בין הבנות לבין הדודה שלהן, בילנקה, אחות של אמא, שברחה בזמן המלחמה לבוליביה בדרום אמריקה. דודתן חיה לבד יחד עם בעלה, ללא ילדים וביקשה שהבנות יגיעו אליה והיא תטפל בהן.

"הפרידה הייתה קשה ממריה ומשפחתה", מספרת פאני, "לא הבנו מה קורה ולמה לוקחים אותנו מהמשפחה היחידה שיש לנו. אך לא הייתה לנו את האפשרות להחליט מה לעשות".

פאני וחנה בעודן רק בנות שמונה, הועלו לאוניית משא לברזיל לנסיעה של מספר שבועות, כשהן לבדן לגמרי. דודתן הבטיחה כי תפגוש אותן כאשר יגיעו, אך כשהגיעו לא חיכה להן אף אחד.

מכיוון שהיו לבדן, הן נלקחו למוסד יהודי בברזיל שם הן שהו במשך חודש ימים עד שהעבירו אותן לדודה בבוליביה.

פאני וחנה בכתבה שפורסמה בבוליביה | צילום: באדיבות המשפחה
פאני וחנה בכתבה שפורסמה בבוליביה | צילום: באדיבות המשפחה

"הגענו לבוליביה והייתה 'חגיגה' אחת גדולה, עיתונאים הגיעו לצלם ולכתוב עלינו ועל ילדים יהודים נוספים שהגיעו לשם אחר המלחמה. רצו להראות שהם דואגים ליהודים ומנסים לעזור. אך הכל היה רק הצגה".

דודתן, בילנקה, מעולם לא טיפלה בילדים בעבר וכל הציפיות הגדולות לבית חם התבדו. בילנקה נהגה לשלוח את פאני וחנה לדפוק בדלתות השכנים על מנת לבקש בגדים ולקחה אותן לעבוד בבית החרושת שהיה בבעלותם והבנות היו אף מנקות לה את הבית.

"כאילו היינו חבילה, ככה החליטו לשלוח אותנו"

ואם זה לא הספיק, לאחר חודש בלבד אצל דודתן היא זרקה אותן לבית יתומים בטענה שאין ביכולתה להחזיק אותן אצלה יותר.

לאחר כמעט חמש שנים, בהן שהו בבית היתומים, דודתן החליטה בשנת 1952 לשלוח את הבנות לארץ ישראל. "כאילו היינו חבילה", אומרת פאני, "ככה החליטו לשלוח אותנו לארץ וגם שם הבטיחו לנו שיחכו לנו שם ושלא נדאג".

פאני היית בת 14 וחנה כבר הייתה בת 15, כאשר הן שוב עלו על אונייה לבדן, בנסיעה של שבועות לארץ ישראל, למקום חדש, שבו הן לא מכירות אף אחד.

הבנות נלקחו לכפר הנוער בית שמן, כפר שקלט ילדים – פליטים רבים מאירופה, אשר ברחו מהתופת.

"היה לנו טוב בכפר, הכרנו שם המון ילדים נוספים, ניצולי שואה שהגיעו לארץ, למדנו את השפה העברית ועבדנו בעבודה חקלאית. בכפר גם הכרתי את בעלי, ניצול שואה בעצמו עם סיפור קשה ביותר".

פאני ובעלה אריה יחד עם מריה | צילום: באדיבות המשפחה
פאני ובעלה אריה יחד עם מריה | צילום: באדיבות המשפחה

אריה פוקס, בעלה של פאני כיום, שרד את השואה אחרי שהות בת שבעה חודשים במחנות ההשמדה. גם היום, אחרי עשרות שנים, הוא מתקשה להיפתח ולדבר על סיפורו.

פאני עצמה החלה לדבר רק בשנים האחרונות, אפילו ילדיה לא ידעו את אשר עברה עד לא מזמן.

בשנת 1956, פאני וחנה עברו יחד עם חברים נוספים מהכפר לגור בקיבוץ מסילות. בקיבוץ הגשימה פאני את חלומה והחלה ללמוד התעמלות ומחול. "הקמתי מופעים. הקיבוץ תמך בי ועזר לי עם הלימודים ועשיתי שם טקסים בכל חג".

פאני ואריה התחתנו בקיבוץ בשנת 1960, שנתיים לאחר מכן הם עברו מחוסרי כל לעיר קרית ים, השכירו דירה קטנה והחלו לעבוד ולבנות את עתידם. פאני עבדה בכפר ביאליק ובבתי ספר כמורה להתעמלות ולהשלמת הכנסה נהגה לבצע מופעי רחוב ברחבי הקריות.

מדברת על הכל

אירנה, מורה למתמטיקה בבית הספר "רבין" בקרית ים ואחת המתעמלות בסטודיו של פאני, סיפרה כי הפעם הראשונה בה פאני הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה הייתה כאשר ביקשה ממנה לבוא לבית הספר בו היא מלמדת ולדבר בפני התלמידים.

"תאהבו את עצמכן ותמיד תתגאו במי שאתן", אומרת אירנה, "זה מה שפאני תמיד מזכירה לנו. היא מכניסה לנו אור ואנחנו מרגישות איתה כמו משפחה אחת גדולה".

פאני יחד עם מריה ליד הבית בו הן הסתתרו במלחמה | צילום: באדיבות המשפחה
פאני יחד עם מריה ליד הבית בו הן הסתתרו במלחמה | צילום: באדיבות המשפחה

בתה של פאני, שרית מספרת: "אמא ואבא אף פעם לא סיפרו לנו על מה שעברו, הפעם הראשונה ששמעתי ממנה יותר הייתה בטקס של אחד הילדים שלי בבית הספר, כשביקשו ממנה שתבוא ותספר את הסיפור שלה, אבל גם כשסיפרה נהגה להציג את הדברים באור חיובי ולהדגיש שאנחנו צריכים להיות שמחים על מה שיש לנו ושבסוף היא פה וניצלה בזכות אנשים טובים כמו מריה".

פאני וחנה שמרו על קשר עם מריה גם אחרי שהגיעו לארץ ישראל. עד היום האחרון קראו לה 'מאמא' ובמהלך השנים נהגו לבקר אותה ואת בתה ז'ורז'ט וגם גם את בני הדודים שבביתם היו מוסתרות כשהיו מגיעים לעשות חיפוש בבית של מריה.

מריה קיבלה אות הוקרה כחסידת אומות עולם על הצלתן של שתי הבנות מידי הגרמנים, והן נטעו עץ על שמה ביער חסידי אומות העולם בירושלים.

"החלטתי שאני צריכה למלא את מקומה ולהמשיך לספר"

חנה, בשונה מפאני, כן סיפרה את סיפורן ועשתה את המירב על מנת לשמר את זיכרון השואה. היא הצליחה להיפתח ודאגה שכולם ישמעו את מה שהן נאלצו לעבור.

חנה ופאני יחד עם ז'ורז'ט | צילום: באדיבות המשפחה
חנה ופאני יחד עם ז'ורז'ט | צילום: באדיבות המשפחה

חנה הננברג ז"ל נפטרה לפני שנתיים, לאחר שבנה נהרג בתאונה והיא לא הצליחה להתאושש מהצער.

פאני מספרת: "היינו מאוד שונות באופי, חנה הייתה אישה מדהימה. בנקודה שזה קרה, החלטתי שאני צריכה למלא את מקומה ולהמשיך לספר. לא ידעתי אם אוכל לדבר על זה, אבל צריך לזכור ולדאוג שכולם יידעו ויזכרו".

"בזכות מריה שהצילה אותנו, אני מסתכלת על הכל באור חיובי, שמעתי סיפורים נוראים על ניצולים ששרדו ממש בנס. אם לא מריה לא היינו פה היום, אנחנו חייבות לה את החיים שלנו".

הנצחתה של מריה באלבום התמונות | צילום: באדיבות המשפחה
הנצחתה של מריה 'מאמא' באלבום התמונות | צילום: באדיבות המשפחה

פאני ומשפחתה בקשר עד היום עם בתה של מריה ומשפחה שבבלגיה. לפני שנפטרה ביקשה חנה לנסוע לבקר את משפחתה של מריה בפעם האחרונה.

השנים הנוראיות שעברה פאני בילדותה, חרוטות בזיכרונה עד היום. היא מתקשה ללכת למקומות סגורים ולשהות בהם זמן ממושך או להיכנס למעלית.

למרתף ביתה לקחה לה שנים להתרגל ובכל פעם הייתה עוברת בה צמרמורת כשהייתה צריכה להיכנס לשם.

פאני ואריה פוקס שורדי השואה | צילום: באדיבות המשפחה
פאני ואריה פוקס שורדי השואה | צילום: באדיבות המשפחה

מה המסר שלך לדור הצעיר?

"בנינו את עצמנו מאפס כשעברנו לגור פה, עבדנו בוקר וערב ובשבתות איפה שרק היה אפשר. לא קיבלנו מהמדינה כמעט כלום, למדנו שאם לא נלחמים על המעט אז גם את זה לא מקבלים. אסור שהתופת תחזור".

"אנחנו חייבים להעביר את הסיפורים מדור לדור. המצב היום הוא נוראי, יש כל כך הרבה ניצולי שואה שנמצאים במצב לא טוב גם נפשית וגם פיזית. לראות בטלוויזיה מישהו יותר מבוגר ממני ששרד את השואה ואין לו פת לחם במקרר, זה מזעזע, עצוב מאוד".

 

 

למגזינים נוספים בהד הקריות לחצו כאן * לדף הפייסבוק שלנו לחצו כאן*

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות