מיכל ואמנות אחזקת הקעקוע

כבר אלפי שנים שהקעקועים מלווים את האנושות, ואפשר למצוא אותם על גופם של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. ברוב המקרים מדובר בקישוט קטן בעל משמעות סמלית, אבל יש גם מי שלוקחים את העניין כמה צעדים קדימה. מיכל אליהו מקרית מוצקין, למשל, מעוטרת בקעקועים בחלקים נרחבים של גופה.

אי אפשר להתעלם מאליהו, 37, במיוחד בימים של שמש, כשהיא מפשילה שרוולים וחושפת את ציורי הגוף. לדבריה, הם חלק בלתי נפרד ממנה, מהאישיות שלה.

אליהו, אימא לשלוש ילדות בנות 8, 5 ו-3, היא הצעירה במשפחה של חמישה אחים ואחיות. "נולדתי דקה אחרי אחותי התאומה, אז אני הכי קטנה במשפחה" היא צוחקת, "גדלתי בבית שהגיעו אליו המון חברים של ההורים ושל האחים וכבר בגיל צעיר נחשפתי לאנשים עם קעקועים, כך שבאופן טבעי גדלתי עם זה. כל מי שהיה סביבי היה עם קעקועים, כולם אנשים מדהימים, שמחים ומצליחים וזה נראה לי טבעי".

שפת הסימנים

את לימודיה באורט מוצקין שילבה עם עבודה כמלצרית בלילות. "הייתי עושה הסכמים עם המורים, כי בגלל העבודה לא תמיד הייתי מגיעה ולפעמים הייתי נרדמת בכיתה, אבל במבחנים התחייבתי לא לרדת מציון 85. בזכות המחנכת שהבינה אותי, גם הוצאתי תואר בחינוך".

את השירות הצבאי היא עשתה כרל"שית בלשכת מפקד מצ"ח צפון, וב-12 השנים האחרונות היא עובדת כגננת בגן חובה בקרית ים.

"תמיד אהבתי ילדים ורציתי לעשות עם זה משהו", היא אומרת, "בחינוך של הגיל הרך מכינים אותם לבית הספר היסודי ויש בזה הרבה תום".

הגן שבו עובדת אליהו הוא גן מיוחד, שבו הילדים לומדים את שפת הסימנים, כדי שיוכלו לתקשר עם אנשים בעלי לקות שמיעה. "זה עוזר להם להבין אנשים עם לקויות", היא מסבירה, "רק לחשוב עד כמה זה יכול לעזור אפילו במשהו פשוט. למשל, לקוי שמיעה שמגיע לחנות לעשות קניות והמוכר יכול לתקשר איתו בשפת הסימנים".

הקעקוע הראשון

את הקעקוע הראשון עשתה אליהו בגיל 16. "הגיל שאפשר להתחיל" היא אומרת וצוחקת, "הגעתי למקעקע שלי משעלי עם אישור של אבא וציירנו ביחד את הקעקוע הראשון שלי". הקעקוע הזה עדיין מעטר את הקרסול הימני שלה.

אליהו אוהבת לצייר בשעות הפנאי, ובכלל הציור טבוע בה עוד מילדותה. "סבתא שלי הייתה ציירת", היא מספרת, "אני מציירת בעיקר אנשים ובעלי חיים, אם זה מהדמיון או מתמונה. זה סוג של צורך, כשעצובים או שמחים, ולפעמים זה פשוט משהו שבא לי לעשות באותו הרגע. אני רואה בקעקוע אמנות ממש כמו שציור זה אמנות. עם זאת, יותר קל לצייר על דף, כי אחר כך אפשר פשוט לזרוק אותו. קעקוע על הגוף זו אחריות גדולה".

עם השנים התווספו לגופה של אליהו עוד ועוד קעקועים, גדולים וקטנים, שחלקם עברו שינוי, והם מכסים חלקים גדולים מגופה.

"אני רואה בקעקועים יתרון, כי הם לכל החיים וזה שלי. עשיתי גם טעויות עם הקעקועים והייתי צריכה לתקן. כשאני רוצה קעקוע חדש, אני מגיעה עם רעיון מוכן או עם סגנון של מקעקע שמוצא חן בעיניי, והסגנון הזה יכול גם להשתנות עם הזמן, וכמובן שהקעקועים צריכים להחמיא למבנה גוף".

"חשבו שאני דתייה"

אליהו משתדלת לא למהר לחשוף את האמנות שעל גופה. היא מספרת: "כשלמדתי במכללת גורדון בשנה הראשונה חשבו שאני דתייה. הייתי מגיעה לשיעורים עם שרוולים ארוכים שמסתירים את הקעקועים. רק כשנבחרתי ליו"ר אגודת הסטודנטים התחלתי להפשיל שרוולים".

היא מודעת היטב לתשומת הלב שהקעקועים שלה מושכים. "הכי הזוי היה באחת הפעמים שנסעתי באוטובוס", היא מספרת, "ומישהי חשבה שאני אחת מנשותיו של גואל רצון. היא התחילה לדבר איתי ולשאול למה אני עושה את זה. אמרתי לה שהיא טועה ורק חיכיתי שהנסיעה הזו תסתיים. גם ביום-יום אנשים מסתכלים ושואלים כמה קעקועים יש לי ומה המשמעות שלהם ויש מי שאומרים שחבל שאני מקועקעת. בחורף לא שואלים הרבה שאלות, רק בקיץ כשאני לובשת בגדים קצרים, הרבה אנשים מסתכלים עליי. אני ממש לא מתייחסת לזה שאני מקועקעת, זה חלק טבעי ממני. היום לא אכפת לי אם אנשים אוהבים את הקעקועים שלי או לא אוהבים, העיקר שאני אוהבת אותם".

קעקועים, מתברר, הם עסק שצריך לשמר אותו במשך השנים. אליהו מסבירה: "אם הם כבר לא מתאימים או שדהו, צריך לחדש, ומכיוון שזה חלק מהגוף שלי, חשוב לי שהם ייראו טוב.

על השאלה אם תרשה גם לבנותיה להתקשט בקעקועים, היא משיבה: "אם הן ירצו לעשות כשיגדלו, אלך איתן. כל מי שעושה קעקוע צריך לחשוב היטב לפני שהוא עושה את זה, כי זה משהו לכל החיים ולא איזו שטות רגעית. זה כיף".

כתבות נוספות * בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות