פרל באזוב, 25, מקרית ביאליק, היא דוגמה לצעירה שבנתה את עצמה מגיל צעיר מאוד והיא חדורת מטרה. לצורך כך היא לא בוחלת בשום עבודה גם לא בעבודה שנחשבת גברית. היא עובדת לפרנסתה מגיל 14 וכיום היא עוסקת בשליחויות בחברת עמית זריז.
באזוב, גדלה בשכונת בן עמי בקרית אתא, והיא מספרת: "מגיל צעיר רציתי להיות עצמאית והעבודה הראשונה שלי הייתה בגיל 14 כשעבדתי בקייטרינג של משפחה דתית. בגיל 16 עבדתי במועדון סנוקר, שם גם התאהבתי בקטע של השירות. למעשה בכיתה ח' כמעט שלא הגעתי לבית הספר. אימא שלי לא אהבה את זה כמובן, אבל אני לא מאמינה שלימודים זה הכל בחיים, ממש לא מאמינה בזה ולא מצטערת על זה. גדלתי בסביבה שכולם רצו לעבוד ולהיות עצמאים. אני בן אדם עקשן ואם אני מחליטה לעשות או לא לעשות משהו אז אני הולכת עם זה עד הסוף".
עשרות חבילות בתוך שלוש שעות
על פי השקפת עולמה של באזוב, "לימודים זה בזבוז זמן. בן אדם יכול להביא את עצמו לידי ביטוי דרך ניסיון חיים והידע האישי שלו וזה כלי לא פחות חשוב מלימודים. באתי מבית ששני ההורים בו עבדו, מה שנקרא מעמד בינוני, ואף פעם לא היה מספיק. עוד כשהייתי ילדה נהגתי להסתכל על ההורים שלי וידעתי שאם אעבוד יהיה לי כסף, כדי להשיג מה שאני רוצה לעצמי. הבטחתי לעצמי מכונית מזארטי עד גיל 30 ואני בדרך לשם", היא צוחקת, "או שאחליט לקנות לי בית. במדינה הזו קשה לקנות בית וזה אחד מהחלומות שלי".
מדי יום היא יוצאת במכונית הסוזוקי הקטנה עמוסה בחבילות שלה לסדרה של שליחויות. "כל בוקר אני מגיעה למחסן, מקבלת חבילות ויוצאת לדרך. עבודת שליחויות עבור אישה זו עבודה קשה במיוחד כשיש חבילות כבדות כמו רהיטים או ציוד ספורט. צריך לעלות מדרגות, לעמוד בלוחות זמנים ולחלק עשרות חבילות בתוך שלוש שעות. זו העבודה הכי מתגמלת שעבדתי בה מבחינה כלכלית ואני ממליצה לעוד נשים לעבוד בזה. היום, אישה לא מתוגמלת כמו צריך מבחינת השכר והעבודה הזו של השליחויות היא עבודה מספקת שנותנת תמורה כספית טובה. המחסור בתנאים נוחים שווה את השכר והעבודה הקשה. בתחום הזה אין הבדל בשכר בין גבר לאישה וזה חלק מהיופי בעבודה הזו".
שליחויות בימי קורונה
באזוב התחילה לעבוד בשליחויות, כשנגיף הקורונה פרץ לחיינו. "היה פיצוץ של עבודה", היא מספרת, "כמות המשלוחים הייתה מטורפת, אחר כך הייתה רגיעה ועכשיו שוב יש המון עבודה לקראת החגים. במשלוחים תמיד יש עבודה".
היא לא מהססת לומר: "אני רוצה שיהיו לי עסקים משלי, עסקים שמעניינים אותי. היום זה ממש חשוב להיות אישה עצמאית שמשיגה מה שהיא רוצה לעצמה. אני לא רוצה ליצור סוג של תלות במישהו אחר או שאצטרך לבקש משהו ממישהו. יש אנשים שבנויים ללמוד, אבל אם יש אפשרות לעשות משהו, בעיקר משהו מספק, אז זה יותר טוב. לקום בבוקר למשהו שאוהבים לעשות זה חלום של כל בן אדם ויש לי עוד חלומות להתפתח ולהיות עצמאית".
בשירות הצבאי עשתה באזוב רישיון נהיגה למשאית במשקל של עד 12 טון. "הציעו לי להיות נהגת משאית ואמרתי 'בכיף'", היא מספרת, "שלחו אותי לבסיס בינוי ותובלה בצפון ובגלל חיכוכים עם המפקדת שלי עזבתי את הצבא. גם במהלך כל הזמן הזה המשכתי לעבוד משמונה בערב עד ארבע לפנות בוקר. הייתי ישנה במשך שעה ואז הולכת לבסיס. לצערי יש לי בעיה עם מסגרות, בעיקר כשאנשים מנסים לכוון אותי למשהו שאני לא מאמינה בו".
בנערותה היא הייתה ספורטאית ולמדה בכיתת ספורט בחטיבת הביניים רוגוזין בקרית אתא. בעיה בגב מנעה ממנה להמשיך ולעסוק בספורט והיא הגיעה למשקל של 136 ק"ג. "ישבתי בבית, אכלתי ותפחתי ואף אחד לא עצר אותי. יום אחד הסתכלתי במראה והייתי בהלם. זה היה בגיל 16. אהבתי לאכול. התחלתי לעשות הליכות בארבע לפנות בוקר אחרי העבודה, לעשות ספורט, אכלתי המון סלטים. התהליך היה ארוך ונמשך כמה שנים. אני עדיין רוצה להוריד 10 ק"ג ואני בדרך הנכונה. כשיש לי מטרה אני אעשה אותה בדרך הכי טובה בלי לפגוע באף אחד ואולי גם אעזור לאחרים אם אני יכולה".
ויש גם אהבה
גם בחייה האישיים באזוב נחשבת יוצאת דופן. בן הזוג שלה מבוגר ממנה ב-15 שנים, גרוש ואב לילד. כשהיא מדברת עליו עיניה נוצצות. "הוא מדהים, אחת הבחירות הכי טובות שעשיתי בחיים. הכרנו במועדון סנוקר שעבדתי בו והוא הזמין אותי למשחק. הפרש השנים בינינו לא מפחיד אותי אפילו לרגע. מהשנייה שישבנו לדבר הרגשנו בנוח ויש בינינו פתיחות. אני חושבת שאנחנו מקור השראה להרבה זוגות אחרים. המעשים שלי נותנים לפעמים איזה 'בוסט' למישהו אחר לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שמכתיבים לו".
