מתחילת 2020, נרצחו בישראל 11 נשים על ידי בן זוגן. 11 נשים שייחלו לאביר ומצאו את מלאך המוות. ידיעה רודפת ידיעה, עוד משפחה המומה מצטרפת לרשימה נוראית שרק הולכת וגדלה. בראיון מיוחד ל"הד הקריות" מספרת עליזה אלקובי, 61, מקרית אתא, עובדת במשרד העבודה והרווחה, על בתה שלומית אלקובי ז"ל, שנרצחה לפני 15 שנים על ידי עובד זר מהודו, שהתאהב בה עד כלות ונטל את חייה.
הזמן לא מרפא את הכאב, שפועם בליבה של אלקובי בכל דקה, בכל שנייה. "כל פעם זה מחזיר אותי אחורה. החוויה הטראגית שלי קרתה לפני 15 שנים, אבל הזמן ממש לא מרפא את הפצעים. זה כאב שאין לו הסבר במילים".
שלומית אלקובי ז"ל, בת 26 בהירצחה, הייתה נשואה ושירתה בצבא קבע בירוחם ביחד עם בעלה. הם היו בזוגיות במשך שנים, פרשו משירות צבאי ועברו יחד לעבוד בבתי מלון באילת. "חמש שנים הם עבדו בבתי מלון באילת, בתחילה בתור בני זוג ולאחר מכן התחתנו. זמן לא רב לאחר הנישואים היחסים בין שלומית ובעלה עלו על שרטון. "רציתי שהיא תחזור אליי הביתה, אבל זה לא קרה", מספרת אלקובי.
"אני רצחתי את חברה שלי"
באותה התקופה התקבלו אב ובן, עובדים זרים מהודו, לעבודה במלון.
אלקובי: "ביום שהרוצח, העובד הזר החדש במלון, פגש את שלומית לראשונה הוא פשוט התאהב בה. היא הייתה יפהפייה, ושם התחיל מסע הייסורים שלה. הוא עקב אחריה באוטובוס או במונית, בכל מקום. היום, אני נזכרת שראיתי אותו בסביבה שלה כשהייתי באה לבקר אותה ושאלתי אותה עליו, והיא פשוט לא אמרה כלום.
"הוא ידע כל פרט עליה. הוא נכנס לדירה ונעל את שני הכלבים בשירותים. מול הדירה שלה היה בית כנסת שנשמעה ממנו תפילה. אומרים שמהדירה הקטנה התחילו להישמע צעקות. הם רבו, והוא חנק אותה למוות"
"היא פחדה, היא חששה ממנו. הוא עשה עליה שיעורי בית, היה שואל את החברות שלה עם מי מסתובבת, עוקב אחרי הצעדים שלה לכל מקום. הוא ידע עליה כל פרט, אפילו עלינו. במשך כל הזמן הזה היא הייתה מגיעה אלינו לביקורים בקריות, נמצאת בדיונים סביב הגט עם בעלה, ושבוע לפני שהיא קיבלה את הגט, היא נרצחה".
ב-30 בספטמבר 2005, ערב שבת, רחוק מהוריה ובני משפחתה, בדירתה באילת, שלומית אלקובי ז"ל נרצחה באכזריות על ידי סאניל קאנשו.
יומיים לפני ראש השנה
אלקובי מספרת: "זה היה ביום שישי, יומיים לפני ראש השנה. היא לא הרגישה טוב, והוא עקב אחריה והגיע לדירה שלה. דיברתי איתה בארבע אחר הצהריים, והיא אמרה לי שהמלון בתפוסה מלאה לקראת החג, אז היא תחזור אליי ונדבר בערב. כך היה. דיברנו בערב, וזו הייתה השיחה האחרונה שלנו. הוא ידע שהיא לא הרגישה טוב והלכה הביתה. הוא ידע כל פרט עליה.
"הוא נכנס לדירה ונעל את שני הכלבים בשירותים. מול הדירה שלה היה בית כנסת שנשמעה ממנו תפילה. אומרים שמהדירה הקטנה התחילו להישמע צעקות. הם רבו, והוא חנק אותה למוות.
"לפי מה שהרוצח העיד בבית המשפט, היא עוד הייתה בחיים במשך כמה דקות, ובנשימותיה האחרונות עוד ניסתה לגשש, הרימה את היד וצעקה 'אמא'. ארבע פעמים הוא התקשר למשטרה ואמר להם 'אני רצחתי את חברה שלי', והם לא הבינו אותו. הוא לא ידע טוב עברית. כשהם הגיעו, הם קבעו את מותה".
מאז, החיים של עליזה אלקובי אינם אותם חיים.
"15 שנים שבהן עברנו כל כך הרבה. שבע שנים לאחר הרצח, הרוצח קיבל קציבת מאסר של 32 שנים. אני הייתי בטוחה שהוא יישב בכלא עד יומו האחרון.
"שנה לאחר מכן גילינו שבאבו כביר לקחו לשלומית רקמות משבעה מקומות שונים בגוף עבור מחקר. היינו צריכים לעשות הלוויה ושבעה מחדש. ואם זה לא מספיק, לפני חמש שנים הרוצח התחתן בכלא. הוא מבקש התייחדות עם האישה שלו. אי אפשר לעכל את זה. אנחנו עדיין הולכים לישון עם זה וקמים עם זה כל בוקר. זאת הבת הבכורה שלי, מלח הארץ".
ארגון משפחות נרצחים ונרצחות
עליזה אלקובי חברה בארגון משפחות נרצחים ונרצחות, וביחד הם זועקים למקבלי ההחלטות לעשות מעשה.
"מאז הרצח אני נמצאת בארגון שנקרא 'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות' שבלעדיו אני לא הייתי קמה על הרגליים. כל הארגון מורכב מאימהות שנרצחו להם ילדים, אחים ואחיות. פגשתי שם אישה אחת, שהרצח של הבת שלה מגיע מרקע דומה לרצח של הבת שלי. אנחנו נלחמות ביחד ויוצאות להפגנות ביחד.
"הייתי בטוחה שהאדם שחנק את הבת שלי, שווידא הריגה כדי להיות בטוח שהיא מתה, שסיפר בבית המשפט שהוא איים עליה שאם היא לא תהיה איתו היא תהיה באדמה – יישב בכלא עד יומו האחרון"
"לפני חמש שנים קיבלנו את אות הנשיא. אבל לא מכירים בנו מספיק, לא שומעים את הזעקה שלנו. היום שומעים על רצח נשים כמעט כמו על תאונות דרכים, יש כבר 11 נשים שנרצחו רק מתחילת השנה, וכל רצח יותר אכזרי מקודמו, חייבים לשים לזה סוף".
אלקובי הייתה בטוחה שהרוצח השפל של בתה לא ייצא לחופשי לעולם, אך הופתעה לגלות שלא כך הדבר.
"משלים את המשפחות שזה מאסר עולם. עד ששלומית נרצחה, חשבתי שמאסר עולם כשמו כן הוא, לכל החיים.
"אף פעם לא ידעתי שיש דבר שנקרא קציבת מאסר עולם, לא ידעתי שהכל תלוי בנשיא המדינה. אני הייתי בטוחה, שהרוצח, שלא חס על שלומית, ייענש בהתאם; שהאדם – שחנק את הבת שלי, שווידא הריגה כדי להיות בטוח שהיא מתה, שסיפר בבית המשפט בצורה מפורשת שהוא איים על בתי שאם היא לא תהיה איתו היא תהיה באדמה – יישב בכלא עד יומו האחרון".
שלא ישלו את המשפחות
אלקובי יודעת שהענישה חייבת להשתנות. בעוד עולמה שלה נחרב, הרוצח לומד ומתחתן בין כותלי הכלא.
"משפחות של נרצחים מקבלות קוד משירות בתי הסוהר, כדי לדעת בכל זמן נתון מה קורה עם הרוצח. בהתחלה הייתי חייבת לדעת. הייתי נכנסת כל הזמן לראות מה קורה איתו, וכל פעם זה עצבן אותי מחדש, שאנחנו ההורים, המשפחות, לא צד בעניין בכלל. עד שבעלי החליט לקחת את הקוד ולהחזיר אותו. לא הייתי מסוגלת לראות את זה יותר.
"שלא ישלו את המשפחות, יש קציבת מאסר, יש קיצור שליש, יש חופשות. אני לא יכולה לדמיין שהוא ייצא לחופשי".
"לפני חמש שנים הרוצח התחתן בכלא. הוא מבקש התייחדות עם האישה שלו. אי אפשר לעכל את זה. אנחנו עדיין הולכים לישון עם זה וקמים עם זה כל בוקר. זאת הבת הבכורה שלי, מלח הארץ"
על הרוצח של בתה נגזרו 32 שנות מאסר. אלקובי אומרת בציניות שהיא כמעט "בת מזל", כיוון שיש עונשים קצרים בהרבה.
"בארגון שלנו יש אימהות שהרוצחים של הבנות שלהן סגרו עסקות טיעון, טענו לאי שפיות, נשלחו לבית חולים פסיכיאטרי לחמש שנים ושוחררו. עכשיו הם נשואים עם ילדים. איפה העונש? איפה ההרתעה? איפה החינוך מהגיל הרך? בכל פעם אני שומעת מקרה מזעזע יותר. רק השבוע נרצחה אישה בהריון. לרצוח אמא שעוד מיניקה ליד הילדה שלה. ככה זה כשאין ענישה ואין הרתעה. אני מפחדת מהיום שבו הוא ייצא החוצה. הוא בחור אלים והוא יודע איפה אני גרה. אני לא רוצה שהוא ייצא החוצה".
תמשיך להילחם
עליזה אלקובי תמשיך להילחם בשביל בני משפחתה ובשביל הבת שאיבדה בדרך כה טרגית. היא צועקת למשרדי הממשלה, וגם לכם: "תתעוררו".
"הייתי בטיפול במשך 10 שנים, וברפורמה החדשה של משרד הבריאות החליטו להפסיק את התמיכה. בעלי, אבי, ואני היינו נוסעים עד לרמת גן לקבוצת תמיכה, כי לא הייתה כזו בצפון. הייתי צמאה לתמיכה, הייתי צמאה לאנשים שיבינו את הכאב הנורא הזה. היום אני לא מקבלת כלום. קל לחשוב שעבר כבר הרבה זמן. אני מדברת על זה וחווה את הרגע כאילו זה קרה עכשיו. הזמן הוא לא פקטור, בכל פעם שאני מגיעה הביתה ורואה את התמונות שלה, זה קשה. היינו צריכים לחגוג לה עכשיו יום הולדת 41".
אלקובי נשארת חזקה אל מול הכאב בזכות המשפחה המלוכדת והיא לא תעצור עד היום שבו משהו ישתנה.
"לא מכירים בנו מספיק, לא שומעים את הזעקה שלנו. היום שומעים על רצח נשים כמעט כמו על תאונות דרכים, יש כבר 11 נשים שנרצחו רק מתחילת השנה, וכל רצח יותר אכזרי מקודמו, חייבים לשים לזה סוף"
"כרגע מה שמנחם אותי זה הילדים שלי והנכדים שלי. כולם גרים סביבי, יש לי ארבעה ילדים מקסימים ושבעה נכדים. יש לי בעל מדהים שבלעדיו לא הייתי יוצאת מזה עד היום. ההתמודדות היא יומיומית, והיא קשה. אני לא אתעייף ואני אמשיך לרדוף אחר הצדק. בכל פעם שאני שומעת הרצאה או נאום בנושא, קם מישהו שאומר שצריך לחולל שינוי, לעשות מעשה. ויום לאחר מכן, אני שומעת על מקרה חדש, כאילו כלום לא השתנה".
בעודי מסיימת לכתוב את השורות האחרונות בכתבה, מתקבלת בפלאפון שלי התראה חדשה בזו הלשון: "חשד לרצח והתאבדות ליד ירושלים". הנסיבות, נכון לכתיבת שורות אלה עדיין נבדקות והתמונה עוד תתבהר, אך לא יכולתי שלא להצטמרר ממילותיה החזקות של עליזה אלקובי. כמה עוד אפשר לשמוע על השינוי שחייב להגיע ולהתאכזב לאור המציאות העגומה, שבה שום דבר לא משתנה.
כתבות נוספות
בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות
