זהו. נגמרה העונה המשונה הזאת. עונה שהתחילה עם זכייה באלוף האלופים, מעבר שלב באירופה, מפגש עם אטלנטה (מקום רביעי בליגה האיטלקית, הכי הרבה שערים בליגה, שיחקה ברביעי בגמר הגביע) ו-0:5 על מכבי נתניה (עוד קבוצה ששיחקה בגמר גביע השבוע) הסתיימה בהפסדים למכבי פ"ת ומ.ס. אשדוד, מרחק נקודה מהקו האדום וקריאות של הקהל האדום נגד יואב כץ, ששוב לא מסוגל להכניס שותפים לקבוצה.
את תקופת קדם העונה, כולל הניצחון על נתניה במחזור הראשון, ניתן לייחס למומנטום של העונה שעברה ולשייך לעונה ההיא. אפשר לדבר על שנה שהתחילה באוגוסט 2017 עם הנצחון על הפועל אשקלון במחזור הראשון והסתיימה באוגוסט 2018 עם הניצחון על נתניה. זו הייתה שנה קסומה שסיפקה לאוהדים האדומים אינספור רגעי אושר. וכפי שכתבתי כמה פעמים מאז: השנה הזו עומדת בפני עצמה בלי קשר למה שקרה אחריה, ראוי שנוקיר תודה לכל מי שהיה מעורב בה.
העונה הנוכחית מתחלקת לשלוש תקופות קיצוניות: הפתיחה החלשה עם ניר קלינגר, הסיבוב השלם הנהדר עם שרון מימר וההתרסקות בחלק האחרון עם מימר ובהמשך חיים סילבס. הסיבוב הנהדר כלל 24 נקודות ב-13 משחקים, כמעט שני שלישים מהנקודות של הפועל חיפה השנה, ובלעדיו סביר מאוד שהעונה הזאת הייתה מסתיימת בירידת ליגה. מגיע למימר הקרדיט על כך.
נעים בין מומנטום חיובי לשלילי
סיכום העונה לא יכול להתעלם מהתקופות הרעות, אך גם לא מהתקופה הטובה. גם ניסיון ליצור ממוצע בין החלקים לא מתאים לעונה של תנודות כל כך קיצוניות. סיכום העונה הוא סיכום התנודתיות הקיצונית הזו, נסיון להבין אותה. זה לא חדש ששחקנים בהפועל חיפה מאוד מושפעים מתוצאות המשחקים ונעים בין מומנטום חיובי לשלילי, כמעט ללא שליטה על המצב, זה נכון לרוב הקבוצות בארץ, אבל השנה זה היה חריג אפילו בקנה המידה שלנו.
תנודתיות כזו לא יכולה לקבל הסברים מקצועיים. אמנם שחקנים חשובים עזבו בקיץ, ואי אפשר להתעלם מהעזיבה של מקסים פלקושצ'נקו, שמיד אחריה התחילה הנפילה, אבל זה לא יכול להסביר את האופן בו קבוצה שלמה הופכת מאחת הטובות בליגה לחלשה ביותר, את הקריסה של כל אחד ואחד משחקני הסגל. לכן גם אין טעם לנסות לבחור שחקן מצטיין, או להתמקד בהחלטות הטקטיות של המאמנים השונים, שהשתמשו בשיטות רבות לאורך השנה. העונה הזו לא הרוויחה סיכום מקצועי, אלא רק סיכום מנטלי.
הדרך שלי להסביר את התנודות הקיצוניות היא בפער שנוצר בין בינוניות מייאשת, שנבנתה לאורך שנים, לבין איכות מלאת תקווה שנבנתה בשנה אחת. העונה שעברה לא הצליחה לשנות את רוח המועדון, אבל כן נשארה כאפשרות נוספת, מנותקת.
כך, כל גורמי המועדון, כולל השחקנים והאוהדים, נעו השנה בין שני מצבי צבירה מנותקים. סדרת תוצאות רעות הפעילה את הבינוניות והייאוש, סדרת תוצאות טובות הפעילה שרידים מהאופי המיוחד של העונה שעברה. התקופות הרעות היו רעות במיוחד, דווקא בגלל התזכורת לתקופות הטובות. בשנים קודמות הבינוניות הייתה ברירת המחדל שנלחמים עליה, אחרי שהשחקנים טעמו הצלחה אמיתית הם התקשו לגייס אנרגיות בשביל לחזור לתפקוד בינוני במקום גרוע בתקופות המשבר. שנה לאחר זכייה בגביע, קשה למאבק על מקום 7-8 להיראות חשוב.
העונה הייתה נראית אחרת, ושרון מימר כנראה היה נשאר, אם האדומים היו מעפילים לפלייאוף העליון. זה היה מאוד קרוב ופרט ליכולת החלשה של השחקנים במשחקים המכריעים, אחרי שכבר נקלעו למשבר, הצטרף לכך גם חוסר מזל. מספיק שהפועל חדרה הייתה מפסידה במחזור האחרון של העונה הרגילה, או שהטיל של ירדן כהן מהפועל רעננה לא היה מתלבש, והסיכום הזה היה נראה שונה מאוד.
התחלה טובה מהרגיל לקיץ
לכן גם הרגשתי שלא צריך להגיב באופן מוגזם לחלק האחרון של העונה. הכישלון בהעפלה לפלייאוף העליון הוביל, בדיעבד, להתרסקות מוחלטת שדרשה חילוף מאמנים כדי לגרד נצחון אחד שהבטיח הישארות. אבל ניתן להבין את ההתרסקות הזאת בהקשר של השנתיים האחרונות, היא מאוד מתאימה לגרסה של הפועל חיפה שמופעלת בתקופת משבר, לאחר כשלון במשימה היחידה שנשארה וללא אופק עתידי. השחקנים שקרסו במשבר הזה לפחות הוכיחו לפני כן שהם מסוגלים להצליח לאורך זמן בהפועל חיפה. מי יודע אם השחקנים שיבואו במקומם יהיו כאלה.
בעוד שאני מתנגד לשחרור מסיבי של שחקני הסגל הנוכחי, אני כן מתרשם מהמהירות בה הפועל חיפה התחילה לעבוד בקיץ. מיד לאחר המחזור האחרון, כשבפלייאוף העליון עוד משחקים, האדומים החתימו את בן והבה, בשקט אחד הבלמים הטובים בליגה בשנה האחרונה, וכבר חושבים על שחקני מרכז שדה. זו התחלה טובה מהרגיל לקיץ.
