אושר אלקובי, 18, תלמיד בית הספר יעדים בקרית ביאליק, נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים עצמית ב-22 ביוני, כשנפל מאופניים חשמליים בטיילת שמעון פרס וספג פגיעה מוחית קשה. ביום שישי האחרון נקבע מותו בבית החולים, שהותיר בני משפחה וחברים רבים המומים וכואבים. דודו של אושר, חיים אלקובי, סיפר בראיון ל"הד הקריות" על האובדן הבלתי נתפס, ועל הגעגוע שרק יילך ויגדל.
חיים אלקובי: "אושר היה צריך להתגייס בעוד חודשיים לצבא. בהיותו בן יחיד להוריו, הוא ביקש מהם לחתום לו על גיוס לשירות קרבי. הוא עבד בחנות אופניים, ובסוף האופניים האלה לקחו אותו. היה ילד מאוד טוב, מאוד מוכשר עם ידע נרחב בהכל. היו לו תוכניות רבות להמשך, הוא רצה ללמוד ולהיות רופא או וטרינר. הוא היה מאוד קשור אליי, בכל בעיה שהייתה לו הוא היה מתקשר אליי".
את האסון הנורא מתאר חיים אלקובי בדמעות: "ביום שני שעבר, בסביבות השעה 16:00, הוא רכב לכיוון נחל גדורה. יש שם שביל להולכי רגל ולאופניים. מאחורי בית הספר דפנה יש טיילת, משם הוא נסע 500 מטרים עם חבר שלו מבית הספר. ככל הנראה הוא ענה לטלפון שלו בזמן הנסיעה, כשהוא בלי קסדה, איבד שליטה על האופניים ונפל על הראש. אנשים הזעיקו מהר מאוד את מד"א. לקחו אותו לרמב"ם ומיד לניתוח ראש. הוא נותר מורדם ומונשם בטיפול נמרץ.
"יכולנו לבקר אותו רק במשך שעתיים ביום, אבל השתדלנו שכל המשפחה תיכנס פנימה, גם אם לכמה דקות. ביום שישי האחרון, הרופאים אמרו שיש לו דימום במוח ולא ניתן יהיה להציל אותו".
המנהלת הביאה להלוויה את תעודת ההצטיינות
האובדן לא נתפס, והמשפחה עדיין מתקשה לעכל. חיים אלקובי: "הוא היה תלמיד מצטיין וממושמע. המנהלת שלו הביאה להלוויה את תעודת ההצטיינות שהוא לא זכה לקבל. זה כאב גדול למשפחה, אנחנו לא מעכלים. כל יום הבית מלא בחברים וחברות, כולם בוכים בלי הפסקה. בכל שבת בבוקר היינו הולכים לדוג ביחד בנחל נעמן, שם היינו מדברים על הכל. זאת אבדה גדולה וקשה לכל המשפחה. אני עובד בבית העלמין, עליתי לקבר שלו, והיה לי קשה להמשיך לעבוד. לקחתי את עצמי ונסעתי למשפחה, זה פשוט מצב שאי אפשר לעכל. כולם אהבו אותו, הוא היה ממש פרח שנקטף, לא ייאמן".
