כשאני מכנה אותה גאורגית, בקי מעוז מיד מתקנת אותי: "אני שונאת כשאומרים שאני גאורגית, תמיד אשאר גרוזינית שמקורותיה מגרוזיה. גאורגיה זה שם שיווקי שמאוד נחמד לשיווק טיולים ונופשים".
האשה העוצמתית הזו מקרית חיים, עברה גיהינום, כפי שהיא מגדירה זאת, ספגה מכות והשפלות, דיכויים ואין סוף מכשולים בדרך, הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית, פרצה את הדרך באופן ראשוני ואפילו מהפכני והפכה למאמנת אישית ועסקית מצליחה, ממש נגד כל הסיכויים.
היא בת 43, גרושה פעמיים, אם לשלושה ילדים, שתי בנות ובן (23, 12, 8). היא נולדה בירושלים, הוריה, מיכאל ומננה אליגולהשווילי, עלו לישראל בשנת 1972 מגרוזיה. אמה פנסיונרית של רמב"ם, ואביה, שייצג את ברית המועצות באולימפיאדת מקסיקו, זכה במדליית כסף והביא את ענף הקיאקים האולימפיים לישראל. הוא היה מאמן נבחרת ישראל, מאמן הפועל חיפה, יצא לתחרויות בכל העולם. גם מעוז עצמה חתרה עד גיל 16 ואפילו קיבלה מדליה באולימפיאדת הנוער שנערכה בדנמרק ב~1985.
בבית הספר הרגיש לה גיהינום, מה גם שהיא הייתה "הילדה הגרוזינית" היחידה בו. "המוקדים של הגרוזינים היו אז קרית ים, עכו, נהריה וצור שלום. בקרית חיים היו אז רק שתי משפחות גרוזיניות. בני המשפחה השנייה למדו בבית הספר נתיבים ואני ספגתי שש שנים של סבל בבית הספר דגניה. הייתי הברווזון המכוער. כל הזמן צחקו עליי ועל שם המשפחה שלי, חטפתי מכות, 'גנבו' לי את התיקים. הייתי ביישנית ומאוד גבוהה ורזה. בגיל 13 הייתי 176 ס"מ. לא דיברתי עם ההורים על מה שעובר עליי, הם לא היו פנויים לכך".
המנטליות בבית הייתה גם כזו שלא לדחוף את הילדים ללימודים, אז מעוז הייתה קוראת אנציקלופדיות בשירותים, מחביאה חולצה כחולה של הנוער העובד והלומד ליד בלוני הגז בחצר הבית ובורחת לפעילויות התנועה. "בגיל 15 כבר מכינים אותך להתחתן, אז למי אכפת מלימודים, אבל מצד שני משפחתי הייתה מאוד חזקה, בעלת המון ערכים ותרבות שלא התאימה לישראל, משפחה מאוד טובה. והנה, במבט לאחור, כולם הפכו להיות מלומדים ופתחו עסקים.
ניצני המהפך והמרדנות שלה החל לצוץ, כשבגיל 16, אמה החליטה שמעוז תפסיק לחתור, שכן כתפיה התרחבו ורגליה הפכו לשריריות כתוצאה מהחתירה והיא כבר לא נראית מספיק נשית, אז אף אחד לא יתחתן איתה.
והיה מקום להתמרד?
"הייתי מרדנית בלי שהם ידעו. בתיכון הברזתי מהרבה שיעורים. אמנם הפסקתי לחתור ולעסוק בספורט אבל האימון היה שם תמיד".
בגיל 16 וחצי הכירה את בעלה הראשון. הוא היה אהבת חייה. לפני ארבע שנים הוא נפטר מ"המחלה". הייתה להם חתונת ענק של 1000 איש, מאוד מתוקשרת בעדה, כי שתי המשפחות היו ידועות. "רציתי לברוח מהבית, לכן החלטתי להתחתן, ואז החלו הציפיות ממני, כאשה נשואה, לשרת את הבעל, להכין אוכל. חשבתי שאני אכנס למסגרת שלא אומרים לי בה מה לעשות, רציתי נורא להתגייס לצבא והוא לא הסכים. התחתנו כשהייתי בת 18 וחצי. כבר אז משהו כל הזמן בער בי, לא רציתי להיות רק אמא ועקרת בית. רציתי להיות מורה לאנגלית. נרשמתי ללימודים אבל לא נתנו לי ללמוד. בפנים הרגשתי שאני הגעתי לעולם כדי לעשות שינוי".
הסיפור המלא מחר בהד הקריות וכבר הערב במהדורה הדיגיטלית
