אם גדלתם בקרית אתא, אין סיכוי שאינכם מכירים את אדמונד וגרציאלה וחנות הכלבו המיתולוגית שלהם, שבקרוב תסגור את שעריה; אנשים צנועים, הגונים וישרים, שחדרו ללבבות של רבים. אדמונד עדיין לא מתאר לעצמו את היום שאחרי, ולמען האמת, גם אנחנו לא.
אדמונד בלסיאנו נולד לפני 87 שנים בעיר צידון בלבנון. בגיל 8 כבר עבד בחנות הכלבו של אביו, וכבר אז היה חרוץ, תכונה שמאפיינת אותו עד היום. הוא למד עברית, צרפתית, ערבית ואנגלית בבית הספר אליאנס ומתאר חיי קהילה פשוטים. "כולם היו אנשים צנועים, היו הולכים מהבית לעסק ומשם לבית הכנסת".
בלבנון נישא אדמונד לבחירת ליבו, גרציאלה, ושניהם פתחו מפעל תפירה, שבו ייצרו עבור השוק המקומי פריטי לבוש. אלא שלאחר מלחמת ששת הימים, הקונים, הפסיקו לפקוד את החנות – הם כעסו על היהודים לאור תוצאות המלחמה – ובני הזוג הפסידו כסף רב. בשל היחסים שהתדרדרו, יהודים רבים התפזרו לברזיל, לצרפת ולמדינות שונות.
בני משפחת בליסאנו החליטו, בעזרת המוסד, לעלות לארץ ישראל דרך טורקיה. אדמונד עלה לארץ בגיל 36 עם אשתו, ארבע בנותיו, אביו ואמו. אביו היה בן 90 כשעלה ארצה, וכעבור 40 יום בלבד מיום עלייתו, נפטר. באותו היום בדיוק, נולדה בתם החמישית של אדמונד וגרציאלה, מירב. בני הזוג לא ויתרו בעלייתם על ספר התורה מבית הכנסת בצידון, ממנו קרא אדמונד את דרשת בר המצווה, ולקחו אותו איתם. "כל משפחה לקחה את הספר שלה. למי היינו משאירים אותם?", הוא אומר. לימים גם נכדו של אדמונד יקרא את דרשת בר המצווה שלו, ליד סבו, מאותו הספר.
15 משפחות יהודיות נותרו בימים ההם בלבנון, שעזבו בהדרגה, וכשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, נותרה בצידון רק משפחה יהודית אחת, משפחת לוי, קרוביה של גרציאלה. כשצידון נכבשה במהלך המלחמה, הגיעה משלחת מיוחדת לבית משפחת לוי, על מנת להעלותה ארצה. המשפחה עלתה, אך לא לפני שעברה בבית הכנסת ולקחה את ספרי התורה הנותרים.
אדמונד נזכר, כיצד דודו, שהתלווה למשלחת לבית המשפחה, התקשר אליו ושאל אותו איפה המפתח של ארון הקודש. אדמונד זכר במדויק שהמפתח היה כל העת במגירה קטנה מתחת לבמת החזן. ואכן, שם היה המפתח. כך הובאו הפרוכת וספרי התורה מצידון לארץ ישראל.
בארץ עבד אדמונד במפעל אתא. הוא היה מגהץ מכנסי גברים. בהמשך, כשהתפנה מקום, הפך להיות פקיד. זו הייתה משימה לא פשוטה להתחיל בישראל את הכל מחדש. הוא עשה כל שהתבקש, עבד שעות נוספות ופרנס את משפחתו בכבוד. כדי לעזור בפרנסת הבית, פתחה גרציאלה את הכלבו של גרציאלה ואדמונד ב-1976.
תחילה נפתחה החנות במקום קטן מול החנות שקיימת היום בשדרות הציונות. מאז ועד היום פקדו אותה דורות שלמים של ילדים מקרית אתא ומהקריות בכלל וקנו שם הכל, החל מעיתונים וכלה במתנות לימי הולדת.
החנות הצנועה, שהיא חלק בלתי נפרד מנוף ילדותם של רבים, תיסגר בקרוב, ושגרת יומו של אדמונד תשתנה לבלי היכר. בכל בוקר היה מתעורר ב-04:00, שותה כוס קפה, וב-05:20 פותח את שערי החנות, עבור הקליינטים הקבועים שמגיעים מדי בבוקר. "בבוקר זה בעיקר הימורים וסיגריות", הוא אומר בחיוך ומוסיף, שאם זה היה תלוי בו, היה ממשיך לעבוד עד אחרון ימיו. עכשיו, הוא אומר, יילך כל בוקר לבית הכנסת, יחזור לביתו ויבלה עם משפחתו.
לאדמונד וגרציאלה ארבעה נכדים וחמש נכדות, נין ושתי נינות. לנין הראשון שלהם קראו "אדם" על שמו.
"תודה לאל" הן המילות השגורות ביותר בפיו. הוא מוקיר תודה על הכל ושמח בחלקו. מעדיף לא לדבר על הקשיים, בטח שלא להתלונן. הוא מספר על לקוחות שהגיעו לכאן בתור ילדים והיום מגיעים כהורים.
בקרוב, יירד המסך על החנות המיתולוגית, אבל לא על הזיכרונות והגעגועים שתשאיר אחריה.
