fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אם אבא שלי לא היה נהרג, לא הייתי מי שאני היום"

אליאור בן מעש מקרית מוצקין נולדה שמונה חודשים אחרי שאביה נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי. במשך שנים, הדחיקה את עובדת היותה יתומת צה"ל. רק לאחרונה יצאה, עם יתומים נוספים, למאבק לשינוי החוק שמתנער מהם אחרי גיל 30
"את הצאצאים מוחקים". אליאור בן מעש והקעקוע של המספר האישי של אביה | צילום: דורון גולן
"את הצאצאים מוחקים". אליאור בן מעש והקעקוע של המספר האישי של אביה | צילום: דורון גולן

אליאור בן מעש לא הכירה את אביה רב"ט אליהו יואש בן מעש. הוא נהרג לפני שנולדה. במשך שנים ניהלה יחסים אמביוולנטיים עם היותה יתומת צה"ל, ורק בשנה האחרונה החלה להיות אקטיבית יותר בין יתומי צה"ל, והיום היא חלק מגרעין המאבק שלהם לשינוי החוק, שמתנער מהם אחרי גיל 30.

בן מעש, 31, מקרית מוצקין, נולדה שמונה חודשים לאחר שאביה נהרג. "אמא שלי, אתי, הייתה בהריון איתי. באותו היום, הוא עוד הספיק להביא לה את תוצאות הבדיקות מקופת החולים, הם רק גילו שהיא בהריון, ואז עבר תאונת דרכים בצבא, היה צמח במשך עשרה ימים ונפטר", מספרת בן מעש.

בהמשך, נישאה אמה בשנית ונולדו לה שלושה אחים נוספים. "גדלתי בבית שהנושא הזה בו היה מאוד פתוח, לא משהו שהסתירו ממני. מאז שאני קטנה, אני יודעת שאבא נהרג בצבא. אני לא באמת זוכרת מתי הושיבו אותי ואמרו לי שאבא נהרג, אבל הייתי מודעת לזה. כילדה קטנה התגאיתי בזה שאבא גיבור, אבל עם השנים זה הפך לבעיה, כי כשאת אומרת שאבא נהרג בתאונת דרכים בצבא פותחים עלייך עיניים, כי הוא לא נהרג במלחמה. זה שיח שלא תמיד נעים ושם אותי במקום שבו אני צריכה להצדיק את זה שאני יתומת צה"ל או להצדיק את זה שהוא חלל צה"ל. זה מורכב".

בתקופת התיכון בן מעש התרחקה מעט מהנושא, בחרה שלא לגעת בו יותר מדי. "מה ששבר אותי היה פרויקט הגמר באמנות בכיתה י"ב. לא רציתי לעשות פרויקט על אבא, ובסופו של דבר המורה שכנעה אותי. ציירתי ציור שלו – חצי פנים רואים, וחצי לא קיים, שזה בעצם הזיכרון שלי, שאפילו הוא לא שלי. זה פתח אצלי משהו והחלטתי שגם בצבא אמשיך את הדרך שלו. אבא שירת בשריון והחלטתי שאני רוצה להיות מש"קית נפגעים ולאחר מכן קצינת נפגעים. בסופו של דבר לא יצאתי לקצונה, מכל מיני סיבות, אבל הרגשתי מעין סגירת מעגל. סוג של תרפיה.

"במדור נפגעים עוסקים עם סיפורים של משפחות אחרות, וזה סוג של 'מרפא אותך', במירכאות מאוד גדולות".

היא השתחררה מהצבא ושוב לא עסקה בנושא במשך כמה שנים. החיים לקחו אותה לכיוונים שונים, עד שלפני שנתיים החלה לחשוב איך להנציח את אביה.

"חשבתי באיזו דרך מיוחדת להנציח את אבא. הוא לא היה ספורטאי אז אי אפשר לעשות מרוץ. אנדרטה לא מדברת אליי. אז החלטתי שאני מקעקעת את המספר האישי שלו. שבוע לפני יום הזיכרון, כתבתי פוסט בפייסבוק, וככה אמא שלי גילתה. אני והקעקוע הפכנו להיות אייקון של המאבק שיתומי צה"ל מנהלים כמה שנים. אחרי גיל 30 אנחנו לא מוכרים יותר כיתומי צה"ל. זה חוק שחוקק בשנות ה-50. התחלתי להוביל מאבק עם קבוצת יתומים בוגרים, שבו אנו קוראים למדינה לשנות את החוק. הפכו אותנו לשקופים, שמו לנו תאריך תפוגה. אומרים לנו: 'אבא לא חוזר, אבל אתם כבר לא יתומי צה"ל'. זו הרגשה מאוד קשה, כי פעם אחת אבא נטש אותנו, כשלא חזר מהצבא, והנטישה השנייה היא של הצבא. אם אבא היה יודע איך המדינה מתייחסת אלינו אחרי גיל 30, לא בטוח שהיה מקריב את עצמו. "המדינה אמורה לשמש פה כתף תומכת ואוזן קשבת, ובגיל 30 לא תמיד יש לך עם מי לדבר, אז אתה נתון כל הזמן לחסדי ועדות חריגים. ההכרה המנטלית הכי חשובה, שיכירו בנו כמשפחה שכולה. מעבר לזה יש את הזכויות שלנו עד גיל 30. אנו אומרים שייתנו לנו להחליט איך אנחנו חיים את החיים שלנו, בין אם זה מענק לימודים, או מענק חתונה, כי היום לא בטוח שנסיים את כל אלה עד גיל 30. אני בת 31, ורק עכשיו עושה תואר ראשון. החיים מנתבים אותך למקומות אחרים. היום הקצב של האנשים שונה, לא כולם מספיקים להתחתן ולסיים תואר עד גיל 30".

"ציירתי ציור שלו - חצי פנים רואים, וחצי לא קיים, שזה בעצם הזיכרון שלי". אליאור בן מעש | צילום: דורון גולן
"ציירתי ציור שלו – חצי פנים רואים, וחצי לא קיים, שזה בעצם הזיכרון שלי". אליאור בן מעש | צילום: דורון גולן

בן מעש נכנסה למאבק במלוא המרץ והיא מנהלת בפייסבוק את הקבוצה הסגורה "בשבילנו, למען יתומי צה"ל".

"הגרעין הוא חמישה יתומים בוגרים בגילאי 50-30, אקטיביסטים, שפועלים לשנות את החוקים וגם פועלים ברמה החברתית. בשישי הקרוב היה אמור להיות אירוע נטיעות לחללי צה"ל, אבל בגלל מזג האוויר הוא נדחה לפורים. מדובר בפרויקט ההנצחה שנקרא 'יער החיים'. הוא רץ זו השנה הרביעית, והמטרה שלו היא לעשות סוג של אירוע זיכרון, אבל אלטרנטיבי, בלי מצבות ובתי עלמין, בסגנון הפנינג מאוד שמח. המטרה היא להראות את הצמיחה, התקווה וההתחדשות, בחיים שזכינו בהם, להראות שאנו לא נשארים במקום. לפני שרונה רמון נפטרה, היא דיברה על הבחירה בחיים וזו סוג של אמירה. הבחירה בחיים חשובה, זה מה שמניע וגורם לך לצמוח. אני חושבת שאם אבא שלי לא היה נהרג, לא הייתי מי שאני היום, יש לזה מקום חשוב בעיצוב מי שאני ומה שאני עושה כיום".

הם נאבקים כדי לשנות את החוק הישן שהפך לאבסורדי במילניום השלישי, אבל חשוב להם לא פחות, להראות שלמרות זאת הם מנהלים חיים רגילים ומאושרים. "כל הזמן עומד לנו מול העיניים שבחרנו בחיים. גם בפגישות עם פוליטיקאים ואנשי ציבור חשוב לנו להבהיר שאנו לא באים מהמקום המסכן. אנו חיים, יש לנו משפחות, המשכנו בחיים, אבל חשוב לנו לבוא מהמקום של אבא נפטר בצבא, אנו חיים במציאות הזו אבל אנחנו לא מסכנים. שיתייחסו אלינו כמו שמתייחסים לאלמנות. זה אבסורד שאמא שלי, עד סוף חייה תיחשב אלמנת צה"ל, האחים של אבא שלי עד יומם האחרון יהיו אחים שכולים, אבל את הצאצאים מוחקים, זה הכי אבסורד שיש".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות