זווית ראייה שונה על השימוש ברשתות החברתיות בהנצחת השואה
הפילוסופיה שעומדת מאחורי הנגשת השואה דרך תיעוד המופץ ברשתות החברתיות, מסוכנת ומקדמת אג'נדה עולמית פרוגרסיבית.
כידוע מאז התקדמות הטכנולוגיה הוויזואלית, דרך מסכי המחשב, האינטרנט והטלוויזיה, וכלה בסמארטפונים וברשתות החברתיות, דיקטטורת המחשבה העולמית החליטו לקדם תפיסה אשר מטרתה לכלות את רגשי האנושות תוך כדי השתעבדות למבט החברתי הסובב, הכפר הגלובלי על דעותיו ומחשבותיו.
כיום, נערים ומבוגרים אשר סעדו ליבם במסעדה ונהנו, לפי תכתיבי האג'נדה הוויזואלית והחומרית, נקבע כי אותם סועדי המסעדה היו במסעדה רק אם יוכיחו באמצעות הוכחות ראייתיות שאכן הם היו שם (כגון צילום האוכל המתקרר מכל אינסוף זוויותיו), ובמידה ויכשלו הסועדים בהוכחתם לקהל הדורשים את האליבי שלהם- אף הסועדים יתאכזבו למפרע על שלא דיווחו לעולם שהם מבצעים פעולה שגרתית הקרויה "אכילה", אך אל דאגה, בפעם הבאה שיבקרו במסעדה, וזאת הפעם תגיע במהרה על מנת לפצות על רגשי הבוז החברתיים, לא ישכחו לתעד כל צעד ושעל מחייהם, ואולי אף יגדילו לעשות וישדרו בשידור חי את מעשיהם.
אין לנו טענה כנגד אותם בני חורין בעלי רוח של עבד, משום שיסוד השתעבדותם לרצות את התפיסה החברתית הכוללת נובע מחמת חוסר בירור פנימי, מה אנו ומה חיינו, וכך היא המציאות כאשר בני האדם משימים את מרכז חייהם במגמה לרצות את התפיסה העולמית. אך גם זו איננה הסיבה להתדרדרות האנושות כולה לרצות את דקטטורת הכפר הגלובלי, משום שבחירת אדם בן חורין להשתעבד איננה כפייתית. אם כן, התשובה היא כי הבחירה בהשתעבדות לתרבות הוויזואליזציה החברתית, נובעת מהריקנות הפנימית בהיעדר כל רוח ושאיפה אידאית כל שהיא, ריקנות מתוכן חיים פרטיים,
על שלל רצונות האדם הפרטי בהתפתחות מחשבתו ומשפחתו, דרך רצון אומה בהעמקת מחשבת עמה ולאומה. אך חשיבת המחשבות הינה דבר שהמציאות ההיסטורית מוכיחה שאורך זמן, ובהתקדמות החיים העכשויים, רגילים אנו לדרוש תמיד את ה'מהר' ו'הכאן ועכשיו', ע"י המצאות טכנולוגיות וכו'. אך בחושבינו כי גם את קידום המחשבות של כל אומה ואומה ניתן להעביר דרך הודעות ומסרונים, חוטאים אנו לתופעה הזו, כי מחשבה איננה נחלת גוף מכני המעבר מהר ע"י אלגוריתם את רצון העם, וכל אידאה ואידאה נדרשת לבירור בעל פה, פנים אל פנים אדבר בו, ליבון הסוגייה ובירור שיטות המחלוקת, עד לכדי הכרעה או השארות בצריך עיון
לכן, מאחר והדרך הקלה למצות את מרכז החיים נעשית על ידי רווח הכסף, בזבוזו, וחוזר חלילה, נכנס העולם כולו למרוץ חיים של חיפוש ריגושים וחוויות שונות ומשונות, כל זאת על מנת לפרוק את עול הכסף הצבור בקרבם ללא מעש. ובסעיפי התופעה דורש העולם תיעוד ממעשיך, על מנת להתחקות אחריך, לשאוב רעיונות ולפלס דרכים על מנת ליצור תחומי עניין חברתיים-כלכליים, וכך כל אדם נעשה 'מודל לחיקוי' כלכלי, ע"י הצגתו לעולם את דרכי הוצאותיו היומיות והשבועיות: קניית רכבי יוקרה, בגדי מותגים יקרים, חופשות מרהיבות, מסעדות בוטיק, בלויים בכל יום ויום, ואם אין תיעוד- מי אני?
כמובן שעל מנת לחיות חיי ראווה צריך לעבוד. אם כן, מערכת החינוך הישראלית סיפקה לנו הצצה למופע הקלעים העולמי, בדמות ביטול הבגרויות במקצועות ההומניים המובהקים: תנ"ך, הסטוריה, ספרות ועוד. אך נערי ונערות ישראל נותרו עם מקצועות הקודש: מתמטיקה ואנגלית (עברית איננה בקטגוריה הומנית, כי לימוד העברית הוא צורך פרטי-לאומי בסיסי), זאת במטרה לייצר חברה ריאלית-הייטקסיטית-גלובלית,
מתוך העצמת חובת ידיעת שפה זרה עולמית על מנת לנתב דרך בטוחה בעולם הממוחשב והאמיתי, יחד עם לימודי המתמטיקה, שנראה שלאור התגברות חובת הלימוד במקצוע זה, יגברו הלחצים על מנת לתגבר את מקצוע המתמטיקה, מחמת פנוי משרות מורים הומניים. כל זאת על מנת לעודד את הדורות הבאים עלינו לטובה, לפנות ולעסוק בעבודות אשר משכורתם גבוהה, וכך להכניס את הנערים והנערות למרוץ החיים ברדיפת הממון במסווה של "תיקון העולם וקידומו". וכאשר בנינו ובנותינו מרוקנים מכל רוח ותוכן הומני, ללא חובת ידיעה בסיסית על ההיסטוריה הלאומית שלהם ועל עתידה המובטח, משוללי רצון ומוטיבציה להתגייס ולהתפלש ברגבי אדמת הארץ, מחוסרי ידיעה בהבנת דרכי הציונות ומלחמות ישראל, מן ההכרח שיפנו אל רהבים ושטי כזב זוהרים ומסנוורים אשר כליל יחלופו. וכאשר אין רוח, ניתן להשמיע גם את ואגנר.
ולאחר כל שיקוף המציאות, חוזרים אנו לנושא בו פתחנו: הנגשת השואה על ידי רשתות חברתיות וכוכבי בידור. יוזמה זו צריכה לעורר אותנו, על המצב בו אנו נזקקים להנגיש את נוראות השואה דרך סרטונים חולפים בין ריקוד ושיר לבין מאכלים. מאורעות השואה צריכים להיות חקוקים בלב כל נער ונערה בישראל, בלב העולם כולו. הזוועות האלו נחרטו בדם על לוח לב האומה, והפצע לא מפסיק לשתות דם עד היום, והאנטישמיות הגוברת תוכיח. איננו זקוקים לרשתות חברתיות בכדי לתעד את שורדי השואה, איננו זקוקים לתת תשובות והוכחות למכחישי השואה על ידי תיעוד של אלו ששרדו בפלאטפורמה המזלזלת בכבודם, ישנם תיעודים רבים בארכיון 'יד ושם', והחפץ לראותם מתבקש לכתת רגליו ולהשקיע מאמץ בהעמקת הכרת השואה בצורה מכובדת. אנו צריכים לגשת אל השואה הנוכחת והנושמת בכל מצעדי חיינו, ואוי לעם שהשואה צריכה לגשת אליו. כאמור, הרשתות החברתיות מייצגות את האג'נדה: צילמת-היית, לא צילמת-לא היית.
ומכאן מתעוררת תביעה מצד בני נוער אשר שרויים עמוק בתוך התפיסה הזו בעל כרחם, המבקשים לתעד את שורדי השואה במכבסת מילים בלתי מכוונת של 'הנגשת השואה', ובלא יודעין נותנים הם לגיטימציה למגמה ההרסנית, אשר בעומק המחשבה אומרת: "אנו זקוקים לתיעוד, כי בהיעדר התיעוד- מי אמר שהיה", חס ושלום. בוודאי שכוונת בני הנוער טובה, אך על מורי התנ"ך וההיסטוריה להתריע (קל וחומר שקולם צריך להישמע ביתר עז בעת אשר יהפכו להיות מקצועות רשות) על כך שאנו, הורים ומחנכים, נדרשים להנגיש את השואה באמצעים לא קונבנציונליים ביחס לנידון, כי הצורך הזה מעיד על החסר בידיעת השואה, בהבנת ערך העם היהודי השזור ביחד עם נצח ישראל. וכמה נדרש מאיתנו להעמיק את ההבנה כי ישראל ויהדות- אחד הם, בעת אשר יש מי שמנסים לטשטש את הזהות הישראלית ע"י המצאת תרבות לאומית פיקטיבית המנושלת מכל סממן יהודי, כי בשואה רצו לעקר את הגוף היהודי מן העולם, ואף אויבינו מבית ומחוץ אינם מבדילים בין יהודי-ישראלי השומר תורה ומצוות לבין יהודי-ישראלי שאינו, כולם יהודים, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.
בעת שהרוח נעדרת, אנו מחויבים להעמיד את קומת המחשבה הישראלית, מתוך העמקה באוצרות החיים הישראליים הקדומים, התנ"ך ודברי חז"ל, למלא את מרצי האידאליזם הזורמים בקרבנו בלימוד רדיפות עמנו לאורך דורות הגלות עד ימינו אנו, לרומם את קרן הציונות היהדותית בהשקפה גאולית, להיות בעצמינו אור לעצמיותינו, ומתוך כך להיות אור לעולם כולו.
