אברהם פסק נשוי למריה ועלה לישראל ב- 1992. הוא ששירת בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה, למד והתמקצע כטכנאי מטוסים ליד קייב שבאוקראינה והתגייס לחיל האוויר עם תחילת המלחמה בשנת 1941. את משפחתו הוא לא זכה לראות עד סוף המלחמה ב- 1946.
הוא היה חלק ממחלקה שמנתה 425 איש ונשארו ממנה עוד 15 חיילים מלבדו, הם היו בחזית במשך כל שנות המלחמה, אבל ייאוש ופחד לא היו חלק מהם. בכל יום מישהו מהמחלקה נהרג, הבנתי שבכל רגע עוד אחד מאיתנו עלול למות, לא ידעתי אם אחיה עוד יום או יומיים, לא חשבתי אשרוד את המלחמה הזו. תמיד היו סביבי הרוגים, הבנתי שאני יכול להיות ההרוג הבא אבל לא חשבתי להתייאש או לפחד, הייתי חדור מטרה ללחום ולנצח", הוא אומר.
הוא ניסה ליצור קשר עם המשפחה במהלך המלחמה, אך ללא הואיל. רק בשנת 1945 הצליח לקבל מסר מקרוב משפחה ששהה במוסקבה, שבישר לו בשורת איוב: 11 מבני משפחתו נהרגו.
"לפני המלחמה החיים בבית היו טובים, המשפחה הייתה חמה ואוהבת, היה לנו קשר מיוחד עם ההורים והאחים", נזכר פסק בן למשפחה בת שלושה בנים וארבע בנות, "גרנו בניקולאיו שבאוקראינה ומשם יצאתי ללמוד כבר בגיל 16, המשפחה התפזרה גם לפני המלחמה, אבל זיכרונות הילדות שלי מבית ההורים זכורים אצלי כמשהו חם וטוב. ההורים שלי שמרו על מסורת יהודית, אבל אנחנו, הילדים כמעט ולא, ברוסיה זה היה מאוד מסובך".
