ביום ראשון הלך לעולמות זאב (לופו) אייל (80.5), מותיקי נצרת עילית ומי שייזכר לעד המפקד המחנה המיתולוגי של פיקוד צפון, בימים בהם שכן בצומת הפיקוד בנצרת. אייל ורעייתו גאולה היו מראשוני המתיישבים בנצרת עילית, עם עליית המתיישבים הראשונים בחודש דצמבר 1957. הוא עלה לארץ מרומניה ב- 1950, התגורר בראש פינה, עד שהגיע לנצרת עילית, בה קבע את ביתו וגידל את משפחתו. אייל הותיר אחריו אשה, גאולה, ארבעה ילדים ו- 12 נכדים.
במשך 40 שנה שירת בצבא והשתחרר בדרגת אלוף משנה בשנת 1987. מאות חיילים עברו תחת ידיו במרוצת השנים, וידעו לספר על אדם עם חזות קשוחה, שלא מתפשר על מקצועיות, אבל כשמקלפים את החזות הקשוחה, התגלה אדם רגיש ורך.
הצבא היה מפעל החיים שלו. "אבא שלי היה נשוי קודם כל לצבא ורק אחר כך למשפחה", מספר הבן, מוטי, "אנחנו כילדים בקושי ראינו אותו, החיילים שלו ראו אותו הרבה יותר מאתנו, הם אמרו שהוא אבא שלהם". מוטי אייל מוסיף ומספר כי "אבא הנחיל בנו הילדים סדר ומשמעת, מוסר עבודה, לא לפחד מאתגרים ולקחת אחריות".
הבת מיכל: "נפער אצלנו חור גדול, אבא יחסר לכולם. הוא היה איש עם עוצמה, הייתה לו הילה ונוכחות שהרגשת מרחוק, ידעת שהוא נמצא, זו אבדה גדולה". הבת מיכל אומרת ש"אבא תמיד נראה קשוח, אבל מבפנים איש רך. הלב שלו היה כמו מרגרינה, טוב הלב שלו לא הניח לאיש לבכות. הוא לא יכול היה לראות מישהו דומע. גם אם כעס עליו, מייד נרגע וטיפל בו מכל הלב".
הבת אפרת: קראתי לו האיש והאגדה משום שעבורי הוא באמת היה איש ואגדה, אדם משמכמו ומעלה". במהלך השבעה הגיעו לבית משפחת אייל בנצרת עילית עשרות חיילים שלו לשעבר, שסיפרו למשפחה אין סוף סיפורים על האיש ועל טוב לבו, אותם לא שמעו מעולם. אחד מהם היה יהודה חבה. "זה היה אבא, איש צבא במובן האמיתי של המילה", אומר הבן מוטי.
אחרי שחרורו מהצבא עסק לופו בהתנדבות. הוא היה פעיל בארגון נכי צה"ל, בועד למען החייל, בחבר, בקבוצת הכדורסל הפועל נצרת עילית ובגופים אחרים. "הוא היה איש עשייה, לא אחד שיעביר את הפנסיה בבית", מספרים ילדיו. בני משפתו מספרים כי לפני שנתיים חלה החמרה משמעותית במצבו הרפואי, אחרי טרגדיה אישית שעבר, כאשר בנו איציק נפטר באוסטרליה באופן פתאומי. מאז התפרצה אצלן המחלה. "אבא נלחם על חייו כמו חייל אמיתי, אבל בסוף נכנע", אומר הבן מוטי.
