"המסר שלי הוא שאין לנו ארץ אחרת, לא צריך להאמין לאף אחד, אנחנו צריכים להיות תלויים אך ורק בעצמנו, גורלנו צריך להיות בידינו", אומר אפרים וולדנר, בן 92, ניצול שואה ששרד את אימת הנאצים ותושב נצרת עילית כמעט מיום הקמתה, אב לשני ילדים, סבא ל- 7 נכדים וסבא רבא ל- 7 נינים, ביום הניצחון על הנאצים שחל השבוע.
וולדנר, יליד העיר משקולץ בהונגריה, איבד בשואה את אביו, אמו, סבתא ודודים. בעיר בה התגורר היו בימים היפים כ- 14 אלף יהודים מתוך 70 אלף תושבי העיר. רק בודדים מהם שבו הביתה בתום המלחמה. "הרדיו ההונגרי שידר דברי הסתה נגד יהודים, אמרו שקרים, העיתונות הצטרפה, העם ההונגרי החל להאשים את היהודים במצב שנוצר, אמרו שאנחנו גונבים את רכושם, המצב הלך והתדרדר מיום ליום, אפילו הציתו את החנות של אבא שלי, שהיה קצין בצבא ההונגרי וגם אבא שלו היה קצין. לא רצינו להאמין שדברים כאלה קורים", אומר וולדנר.
הוא מספר על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד ההונגרים. "הם לא רצו אותנו. לא פעם חזרתי מבית הספר והתנפלו עלי, הייתי חייב להיות חזק כדי לא לקבל מכות, מגיל 14 המשטר ההונגרי דרש שכל ילד יהודי יעשה עבודות שונות, זה היה משפיל ונמשך המון זמן", הוא משחזר.
במרץ 1944 הגיעו הנאצים לעיר משקולץ והקימו גטו בשכונה בה התגורר. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב. היהודים רוכזו בגטו, שלוש משפחות בכל בית, כל משפחה קיבלה חדר. "הצפיפות הייתה קשה, התנאים הסניטריים היו קשים, היינו סגורים בלי אפשרות לצאת מהבית והדבר הוביל לרעב ולמחלות", הוא מספר.
בחג השבועות בשנת 1944 הגרמנים החליטו להוציא לעבודה את הצעירים שיכלו לעבוד. "הפרידה הייתה קשה, הוריי וסבתי בכו, היה לי קשה לשאת את הפרידה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את הורי, את סבתי ואת אחותי הקטנה, אותם שלחו ברכבות המוות לאושוויץ", הוא משחזר, "אותי לקחו לעבודות בשרות הגרמנים, הקמנו שדה תעופה במשך מספר חודשים, כשהיינו על סף סיום ההקמה הגרמנים החליטו לא להשתמש בשדה תעופה הזה והפציצו אותו".
אחר כך הם הלכו במשך שלושה שבועות ברגל לגבול אוסטריה, שם הצטוו לחפור תעלות למניעת מעבר טנקים. הם עבדו בתנאים קשים, כמעט ללא אוכל, ללא נעליים וללא ביגוד מתאים לקור העז. "חליתי בטיפוס בגלל התנאים הקשים, היו לי כינים שיצרו מוגלה, עד היום יש לי עיוותים באצבעות, שנגרמו מהקור משום שלא היו לנו נעליים", הוא נזכר.
לאחר סיום המלחמה חזר לעיר הולדתו משקולץ. החזרה הייתה קשה, הוא גילה שמשפחתו נספתה. "לא יכולתי להסתכל להונגרים בעיניים על מה שעשו לנו, הצטרפתי לשומר הצעיר, פגשתי קבוצה של צעירים שביקשה לעלות לארץ ולהקים כאן קיבוץ", הוא נזכר.
גם בדרכם לארץ המובטחת וולנר וחברין נאלצו לעבור מסע תלאות. הם עלו על אוניה קטנה בשם "אנסטסיה", והפליגו לישראל, אלא שבאזור האי היווני כרתים האוניה עלתה על שרטון. הם נאלצו לקפוץ למים ולמזלם עברה באזור אוניה יוגוסלבית, שהצילה אותם. הם שהו שלושה שבועות במחנה מעבר ביוגוסלביה, ועלו שוב על האוניה "כנסת ישראל", בדרכם לארץ. מול חופי חיפה הם נעצרו על ידי הבריטים, ששלחו אותם למחנה בקפריסין, שם שהה שנה וחודשיים, עד שעלו לארץ ושוכנו במחנה מעצר בעתלית.
ב- 1948 הוכרזה הקמת מדינת ישראל ואפרים וולדנר נשלח לקיבוץ אילון. הקיבוץ הארצי החליט להעביר אותם משם לקיבוץ עברון בגליל המערבי. "שם הכרתי את אשתי ורה", הוא מספר על רעייתו, שהלכה לעולמה לפני 11 שנים.
השניים נישאו ועברו לנצרת עילית, עיר שהייתה בשלבי הקמה על פי חזונו של דוד בן גוריון. מאז (1958) ועד היום הוא מתגורר בנצרת עילית. "זו הייתה עיר קטנה, בקושי היו בתים, היה רק מגדל המים. אני גרתי ברסקו הקטן (כיכר הגליל) והאטרקציה הייתה לטייל מרסקו הקטן למגדל המים. העיר התפתחה לאט לאט, הגיעו עולים חדשים, הייתה משפחה אחת גדולה. אז לא הייתה טלוויזיה או מחשב כמו היום, הבילוי היה ללכת לשכנים", הוא מספר בצלילות רבה על ימי ראשיתה של העיר.
ב- 1958 התגייס אפרים וולדנר לצה"ל. הוא שירת בחיל האוויר במשך 27 שנים בבסיס רמת דוד. כשהשתחרר מהצבא ביקש להתנדב ומאז הוא מגיע 4 פעמים בשבוע לבית הספר עמל למקצועות התעופה ברמת דוד, שם הוא מתנדב. "אני עובד בספרייה, אבל עושה כל מה שמבקשים ממני", הוא מסביר. בימי הזיכרון לשואה הוא מספר לתלמידים הצעירים את הסיפור שלו. "רוצה להודות מעומק לבי למנהל בית הספר, יואב ברבי, שנתן לי את הזכות להיות בבית הספר". ביום השואה האחרון קיבל וולדנר תעודת הוקרה מיוחדת על פעילותו בבית הספר.
לפני כשנה וחצי הוא יצא במשלחת של תלמידים למחנות ההשמדה בפולין. "ליוויתי תלמידים מבתי ספר, סיפרתי להם שגם אני עברתי את השואה, שאיבדתי את ההורים שלי, ראינו על אדמת פולין דברים שהשכל האנושי לא יכול לתאר והסבל שעברו ילדים רק בגלל היותם יהודים".
דווקא בנצרת עילית, בה הוא מתגורר מיום הקמתה, לא נותנים לו את הכבוד לו הוא ראוי, הוא לא מוזמן לאירועי יום השואה וגם לא נקרא להדליק משואה לזכר 6 מיליון הנרצחים. "זה כואב, זה מפריע, אבל אין לי טענות לאף אחד. אולי אני לא מספיק מוכר בעיר, כל חיי היו עבודה ובית", הוא אומר.
