כשמירי פירסטנברג קראה השבוע על התוכנית לפרסם מכרז בינלאומי לסלילת קו רכבת ממרכז הארץ לאילת היא לא יכלה להתעלם מכך ושיתפה את הידיעה הזאת בפייסבוק. לעיר אילת יש משמעות עמוקה בחייה ואת מה שקרה למשפחתה באוטובוס בדרך מאילת למרכז הארץ היא לא יכולה לשכוח. תקרית שעיצבה את מהלך חייה וחיי האחים שלה.
לפני חצי שנה, 62 שנים אחרי הפיגוע הקשה במעלה עקרבים בדרך מאילת, שבו נרצחו 11 בני אדם השיקה פירסטנברג הניצולה היחידה שנותרה היום בחיים מאותו אירוע את הספר "הילדה ממעלה העקרבים".
בין הנרצחים היו הוריה אפרים וחנה. חיימקה, אחיה נפצע אנושות, חי 32 שנים כצמח עד שנפטר בשנת 1986. בימים אלה היא עסוקה בהפצת הספר ומעבירה הרצאות בבתי ספר תיכוניים בעמותות ובכל מקום אליו היא מוזמנת, על סיפור חייה כשהדגש הוא על צמיחה מתוך טראומה קשה.
מירי, 68, אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים ובהם נכדה שהיא קצינת מבצעים של גדוד בצנחנים גרה בשכונת אגמים על גבול שמורת שלולית החורף. ספרה מתורגם בימים אלה לאנגלית.
זה קרה בחודש מרס 1954 כשאוטובוס של אגד חזר בנסיעה שגרתית של הקו מאילת לתל אביב. לכבוד חגיגות חמש שנים לשחרור העיר צרף הנהג אפרים פירסטנברג לנסיעה את אשתו חנה ושני ילדיהם חיימקה, 9.5 ומירי 5.5. את התינוקת ציפי שהיתה בת חמישה חודשים השאירו אצל הדודה בחולון ואלה אימצו אותה במהלך השנים.
מירי: "זה היה אוטובוס קטן שהתקשה לעלות את מעלה העקרבים. ברגע שהאוטובוס התקרב לאנדרטה של חיל ההנדסה הממוקמת בסוף המעלה נפתחו לעברו צרורות אש ממארב של מסתננים שהסתתרו מאחורי האנדרטה. הנהג קלמן עשרוני, נהג המשנה, נפגע מיד וכל יושבי האוטובוס נפצעו ממטחי אש. לפני שנפח נשימתו הצליח קלמן להסיט את ההגה לכיוון המצוק אחרת האוטובוס היה מתדרדר לתהום שזו היתה כוונת המסתננים. בעת הפיגוע אבא ישב בספסל הראשון. אמא ישבה מאחוריו בספסל השני ואני הילדה הקטנה שמשכה את תשומת הלב של נוסעי האוטובוס ישבתי ממול הדלת האחורית ליד אחד מחיילי האבטחה. באוטובוס היו ארבעה חיילים שאבטחו את הנסיעה".
לאחר שהאוטובוס נעצר עלו המחבלים על האוטובוס וירו מטווח קצר בנוסעים. זהו האירוע היחיד בו בוצע גם וידוא הריגה.
איך ניצלת?
"מה שלא הבנתי אז הבנתי כמה שנים מאוחר יותר. החייל שישב לידי סטר לי וצעק 'תשתקי אחרת יהרגו גם אותך', זרק אותי על הרצפה ונשכב עלי. המסתננים שעלו לאוטובוס לאחר מטחי האש הראשונים נכנסו עד לסופו וירו בכל הפצועים. הם עשו וידוא הריגה. כשאחי שמע ששקט באוטובוס הוא קרא לי והם אתרו אותו, הורידו מעליו את גופת החייל וירו בראשו מטווח אפס. את אמא שלי הורידו לכביש, אנסו אותה וירו בה. אחי לא יצא מבית החולים במשך 32 שנים שם שכב משותק בגופו ובמוחו עד שנפטר, חיילת אחת נפצעה קשה ואחרי מספר חודשי החלמה עזבה את הארץ ונפטרה. אישה נוספת שהתעלפה וחשבו שהיא מתה ניצלה וכבר איננה".
מיד אחרי התקרית הועברה מירי לסבה וסבתה שהיו בני שישים. הם התקשו לטפל בה ואחרי פחות משנה היא הועברה לדודה בקיבוץ יקום שם גדלה עד אחרי צבא.
"הקיבוץ היה בשבילי מתנה והוא עיצב את חיי. למרות שהייתי יתומה, הקלה עלי העובדה שכל הילדים גדלו יחד בבית הילדים ולא בבתי הוריהם. בקיבוץ זכיתי להרבה אהבה והייתי פעילה מאד בעיקר בתחום הספורט. שיחקתי כדורעף, ניגנתי על חליל צד, הדרכתי בתנועה, הייתי בלהקת הריקוד והייתי תלמידה טובה. התגייסתי לחיל האוויר, נישאתי בגיל צעיר, נולדו לנו שני ילדים ואחרי שמונה שנים התגרשנו. עשר שנים חייתי לבד. הייתה לי חנות פרחים, מסעדה, סיימתי קורס מנהלי קבוצות כדורגל בוינגייט והייתי חברת הנהלת מכבי נתניה. כראש משלחת קבוצת כדור יד מכבי נתניה, ליוויתי את הקבוצה למשחקים בגרמניה ודנמרק. הכרתי את משה בלנדר בעליה של חברה לציוד כבד וסוכן של חברת פז. הייתי נשואה לו עשר שנים".
בלנדר היה איש ים. הוא החזיק יאכטה ומירי הצטרפה אליו בשנת 1987 לשייט חוצה אוקיאנוס מתל אביב ועד פלורידה.
"הפלגנו ביאכטה מתל אביב, חצינו את הים התיכון ועגנו בנמלים בחופי אירופה, באיטליה צרפת וספרד, יצאנו לאוקיאנוס והשתתפנו בתחרות של 200 יאכטות מ~26 מדינות בראלי חציית האוקיאנוס מהאיים הקאנריים ועד לברבדוס שבאיים הקאריביים. ההפלגה מתל אביב עד מיאמי נמשכה כשנתיים כאשר השארנו את הסירה בברבדוס וחזרנו לכמה חודשים לארץ לצורך עבודתו של בעלי. כשחזרנו הפלגנו מברבדוס למיאמי. המוטו של חיי הוא שאני משתדלת לזכור את החוויות הטובות בחיים שלי".
במהלך השנים אספה מירי פרטים ועדויות וצרפה אותם לזכרונות שעדיין נצורים בה. היא כתבה רומן שהודפס במעל 1000 עותקים בהוצאת טוטם ספרים על חשבונה. ספריה נמכרים ברשתות הספרים.
"זהו רומן המבוסס על סיפור חיי. שזורים בו סיפורים ובהם ספורה של המשפחה שלי מלפני הארוע, על האבא שהיה איש לח"י ונלחם עם הצבא הבריטי בטוברוק ואל עלמיין שבצפון אפריקה נגד גדודיו של רומל הגרמני. סיפור הארוע במעלה העקרבים, על חייה של הילדה היתומה בקיבוץ, החיים הבוגרים כאישה נשואה ובהם סיפור ההפלגה בת השנתיים. יש בספר טראומה נוראית וממנה צמיחה וסיום אופטימי".
האם יש לך קשר עם העיר אילת?
"אילת היא זיכרון עצוב, אהובה עם קשר ענק, חלק מזיכרון משפחתי חלק ממני. אני מבקרת באילת, אוהבת אותה ומרצה בה לקראת יום אילת. לפני שרכשתי את הדירה בשכונת אגמים בנתניה תכננתי לגור באילת ולסיים שם את חיי. יש לי חברים באילת וראש העיר אילת אינו שוכח אותי וזה מחמם את הלב. יש שם מוזיאון 'אילת עירי' בו ניצב בתוך כלוב זכוכית האוטובוס שאגד שיפצה. אני חיה עכשיו בנתניה אוהבת את הדירה שלי מול הפארק ונהנית ממה שהעיר מציעה לי".
חמש קטנות עם מירי
דמות מעוררת השראה: "אבא שלי מסיפוריו המופלאים טרם הירצחו"
הדבר הראשון שאת עושה בבוקר: "כוס קפה טוב על המרפסת מול הפארק ומבט אל הים".
משהוא שלא יודעים עליך: "שאני מאוהבת בארץ הזו".
מה לא תאכלי אף פעם: "בשר של צב ים"
מה החלום שלך: "להרצות על הארץ האהובה שלי ויושביה מול קהילה גדולה של יהודים בחו"ל".
