עד לאחרונה היה די ג'יי איתמר אדיב שם נרדף למוזיקה, לאירועים, למסיבות. בכל מקום שהיה צריך קצת קצב ותווים, אדיב היה נכנס וגורם לכולם לזוז. הילד, ששום דבר לא הרגיע אותו חוץ ממוזיקה והפך את האהבה הגדולה בחייו למקצוע, החליט לתלות את האוזניות ולשנות פאזה בחיים. ולמה? כי התחתן והבין שבא לו בית בלי עבודה בלילות. הוא פתח חברה לביצוע פרויקטים ואין לו שום בעיה עם הכינוי "שיפוצניק".
אדיב, 38, נולד בקרית מוצקין, בן בכור ושתי בנות, משפחה ממוצא מרוקאי תימני. "הייתי ילד מופרע, אף פעם לא אהבתי לימודים, תמיד עניינה אותי המוזיקה", הוא נזכר, "בתיכון הייתי רק ברדיו בית הספר. מנהלת התיכון פתחה רדיו רק כדי להשאיר אותי במסגרת, ולדעתי הוא קיים עד היום. בגיל 12 כבר נכנסתי למועדון הספינל לתקלט בערבי מיני נוער. כשהנהלת המועדון לא הרשתה לי לעשות גם ערבים לבוגרים, התחלתי לעשות אירועי בת מצווה ברמה יומיומית. שבעה ימים בשבוע הייתי מתקלט באירועים, עד שנפתח מועדון האבקו בחוצות המפרץ, שם הכל התחיל".
מועדון האבקו שנפתח באמצע שנות ה-90 בחוצות המפרץ ריכז אליו בליינים מכל הגילאים. "זה היה מועדון רציני מאוד. והכירו אותי כל טווחי גילאים – בני נוער, בני 18, צעירים בני 24, מבוגרים. עבדתי בכל הליינים בו זמנית. התחילו להזמין אותי לתקלט באפטרים בחתונות בחו"ל, להתארח במועדונים. אז לא הייתה תרבות לארח תקליטנים, לכל מועדון היה את הרזידנט שלו. חמש שנים הייתי באבקו וחוץ מלארח תקליטנים מחו"ל, אף אחד לא נכנס לתקליטייה שלי במועדון. היה לי שומר משלי, התקליטייה הייתה שלי, זה היה המשרד הביתי שלי, וככה גם התייחס אלי בעל הבית".
סאונד-מן בגלי צה"ל
את ההצלחה המסחררת באבקו קטע צבא ההגנה לישראל, שקרא לאדיב להתגייס. אחרי שהוכיח את עצמו בטירונות, קיבל כצ'ופר את התפקיד הנחשק של סאונד-מן בגלי צה"ל. "אני לא הגל"צניק הטיפוסי. לא עברתי מבחנים. גלי צה"ל זה הרדיו היחידי שעובד באמת כמו רדיו, זו מערכת אמיתית ולא מחשבים, יש בניין עם כתבים ואולפנים. עצם היותי די ג'יי עזרה לי להיות טכנאי שידור מעולה, הייתי יושב שעות בניידות שידור. התגייסתי בשנת 1998, תקופת האינתיפאדה, את רוב השירות הצבאי ביליתי בניידות שידור בפינויים, כמעט כל יום בהתנתקות, אסון ורסאי.
"בהתנתקות חייתי שבועיים ביישוב שירת הים ביחד עם הכתב, כדי לסקר את הרגעים שלפני ההתנתקות. זו אחת החוויות היותר יפות שעברתי. זה היה יפה, כי חייתי איתם שבועיים את האווירה. הייתי עצוב כשזה קרה בדיוק כמוהם. אתה נקשר, מתחבר לילדים ולתושבים. אבל היו גם דברים קשים, כי לראות פיגועים כל יום זה היה מזעזע ברמה מסוימת".
אחרי תקופה מסוימת כסאונד-מן, עבר אדיב לעריכה מוזיקלית והחליט להגיש למפקד התחנה פיילוט של סוג מסוים של עריכה. "עריכה מוזיקלית עושים לפי נוסחה מסוימת. לא סתם שמים מוזיקה טובה. זו נוסחה שגורמת לאנשים בגילאים וסגנונות שונים להתחבר לתחנה. תמיד יהיה סוג של ערבוב סלט שטעים לכולם. אחרי שהבנתי את זה הגשתי פיילוט, שמבחינת המפקד שלי היה חסר סיכוי מראש, אבל עבר בשנייה הראשונה. אחר כך זה עשה לי כיף לשמוע את הקרדיט שלי ברדיו".
אדיב שירת בגלי צה"ל לצד שמות מוכרים כמו עמית סגל, תמיר איש שלום, רומי נוימרק ואחרים. כשערוץ 10 נפתח, כל אלה עברו לעבוד בערוץ, כולל אדיב שעבד גם שם כסאונד-מן. לאחר תקופה קצרה החליט לעזוב את הערוץ ולהתמקד שוב רק במוזיקה.
"מגיל 12 מעולם לא הייתה לי פאוזה, ולו קטנה, שבה לא תקלטתי על בסיס כמעט יומי. הייתי ילד שחי ממש טוב ועבדתי הרבה, בין אם זה במועדונים, במסיבות, בקיבוצים, אף פעם לא הייתי צריך להיות משהו אחר. אחרי הצבא עבדתי כדי ג'יי בצוות בידור בישרוטל. בעקבות העבודה במועדונים, פנה אלי זוג, שמראש ידע שמעולם לא תקלטתי בחתונה, והתעקש שאנגן בחתונה שלו. זו הייתה החתונה הראשונה שלי, והיא הכניסה אותי – בלי לשאול אותי אם אני רוצה או לא – לתחום האירועים. עם כל החששות והפחד. הזוג היה דווקא בסדר. הם באו בגישה שאני עושה להם את החתונה ואני עומד לעשות להם את החתונה הכי מגניבה בעולם, וככה זה היה מבחינתם".
אין פאשן למקצוע
אבל לא הכל היה ורוד. אדיב עבד באירועים, אבל לא ממש קיבל פרגונים מהקולגות, התקליטנים הוותיקים יותר. "זה לא היה העולם של היום. באתי משומקום וזה די הפריע להרבה תקליטנים. היום זה לגיטימי. כל די ג'יי שמנגן במועדון הנתב"ג, עושה חתונה וזה בסדר. רובם גם עובדים. זה היה לפני עידן המחשוב והמזרחית. היום לא צריך יותר מדי לתקלט, חצי חתונה זה עומר אדם. בזמני, לא היה העידן הדיגיטלי. כדי לרכוש מוזיקה הייתי טס כל סוף חודש ללונדון ומרים מזוודה מלאה סינגלים עם מוזיקה חדשה. הייתי יורד למרתף של חנות דיסקים ב-10 בבוקר ויוצא ממנו בחשיכה. זו הייתה ממש עבודה. מה שעושה היום מחשב, אלפי דיסקים לא הצליחו לעשות. אז באמת היית צריך לתקלט. לא היו עזרים. פעם באמת היית צריך להיות די ג'יי, היום כל אחד יכול להיות. כבר אין פאשן למקצוע".
אנחנו יושבים במסעדת BBB באח"י אילת. אדיב רק סיים יום עבודה, והוא רעב. אחראי המשמרת במסעדה מזהה את אדיב ומורה למלצרית לצ'פר אותו בקינוח על חשבון הבית. אנשים ניגשים לשאול לשלומו, רובם הם אלה שעשה להם אירועים, אבל לא את כולם הוא זוכר. אפשר להבין את זה.
"להיות די ג'יי זה מרים", הוא אומר, "זה מתבטא במלא דברים. כמו למשל עכשיו, כשבא אחראי המשמרת ומפנק. אם אעשה איתך סיבוב ב-10 מסעדות – וזה משהו שנהיה כבר סטנדרטי – בכל מקום, במוסכים או בחנויות בגדים, אצל מעצבי שיער – תמיד יהיה שם מישהו שתקלטתי באירוע שלו או של אחותו. זה להכיר מלא אנשים".
בגיל 30 התחתן אדיב בפעם ראשונה. אחרי שלוש שנים, ללא ילדים, הנישואים הסתיימו, ואדיב לקח לעצמו כמה שנים של הפסקה מזוגיות. לפני שנה נישא בפעם השנייה לליטל שרשבסקי, מעצבת פנים, והם מתגוררים כיום בקרית אתא.
אדיב: "כשהכרתי את ליטל, החלטתי שאני רוצה, פחות או יותר, לעזוב את המוזיקה. הייתי בעלים של חברה גדולה, שהיו בה להקה והרכבים מוזיקליים, חמישה תקליטנים, חברה בע"מ. בגדול, כלה אחת הייתה זו שניפצה את הכל. היא ביקשה שאנגן שיר שכבר ניגנתי באותו ערב, אבל לי יש את הכללים שלי, ורוב הזוגות לא באמת בחרו את המוזיקה בחתונה שלהם. אני נותן את המוצר שלי, ואם בא לכם לקבל אותו, סבבה. אותה כלה זרקה לי משפט: 'אני משלמת ואתה תעשה מה שאגיד לך'. פה ירד לי התריס. אולי לא באמת, אבל דבר הוביל לדבר.
"המחשבה על חיי הלילה, על הצורך הזה להיות כל הזמן נחשב, הישיבה בבתי קפה והיכרות עם האנשים הלא רלוונטיים של הקריות, זה התחיל לעייף. כבר לא בא לי ללכת לכל יום הולדת ולכבד, אפילו שכולם באים ליום הולדת שלי. גם כשהייתי במרכז העניינים, זה כי יצא ככה, לא כיוונתי לשם. על העמדה שלי רשום שם החברה 'סאונד גוד' ולא איתמר אדיב. את האירועים הטובים הייתי נותן לעובדים שלי לעשות. אני הייתי לוקח את האירועים הכי קשים. להרקיד 500 צעירים כל אחד יכול, אבל כשבני 40 מתחתנים ויש 150 אורחים, בלי אף צעיר באולם, זו חתונה שצריך לדעת לתקלט אותה".
חתונה בשישי בערב
החתונה עם ליטל הייתה, ללא ספק, מיוחדת. הם נישאו במועדון הזאפה בשישי בערב, והמוזיקה הייתה הופעות חיות של אומנים. "עשיתי חתונה אחרת ולא בשביל הקהל, אלא כדי שאני אוכל להישאר בחתונה של עצמי. 200 איש מהמוזמנים היו רק מעולם האירועים, וידעתי שאני חייב להביא להם משהו מיוחד. היו בעלי אולמות שמצאו את עצמם נהנים. ברוב החתונה הייתה מוזיקה חיה, והרב היה הסטנדאפיסט יוחאי ספונדלר. המוזמנים היו חברים בעיקר והמעגל הכי קרוב של המשפחה. אני בא ממשפחה מרוקאית תימנית, שרובה דתית אז שישי בערב לא הייתה אופציה מבחינתם. הדודות לא התאימו באווירה, האוכל לא היה כשר, שום דבר לא היה סטנדרטי. ואנחנו עפנו כמו זוג בחתונה שלו, גם אם הייתה הכי גרועה בעולם".
הוא לא חיכה שהעבודה בחברה שלו תדעך. ביום בהיר אחד, כשהמשרד עובד והטלפון מצלצל, הוא פשוט החליט לעזוב. "יש הרבה תקליטנים שהגיעו לגיל שלי והפסיקו לעבוד, כי הצעירים גנבו להם את העבודה, אבל הקהל שלי הוא אחר. לא נכנעתי לטרנדים והשמעתי פלייליסטים שכולם משמיעים. אחרי שהחלטתי להפסיק לתקלט, ניסיתי את מזלי במסעדנות ונכנסתי כשותף במילקה בקריון. שיפצנו את כל המקום. העיצוב הוא של אשתי. אני ביצעתי אותו. תמיד הבנתי בעיצוב ובבנייה. בניתי את הבית שלי, של ההורים שלי, של אחותי, בניתי מועדונים ופאבים, זה לא שלא היה לי רקע בזה. עיצוב וחידושים בבנייה זה משהו שעניין אותי. רציתי ללמוד אדריכלות, אבל אני לא מסוגל ללמוד. התחתנתי עם אחת כזו, שהתוכניות והספרים תמיד בבית וכל הזמן התערבתי לה בעבודה, והיא אהבה את זה, כי אני באמת מבין ולא סתם נותן עצות".
לראיון הזה הוא מגיע לאחר יום עבודה, שבו "שברו" בית בכרמל, במטרה לבנות אותו מחדש. הוא לובש דגמ"ח, שעליו סימני אבק ונועל נעלי עבודה, ומודיע לי שחסך ממני את החולצה המלוכלכת, כשלבש מעליה סווטשר מהוה. אבל זה לא מפריע לו.
"לפני כמה ימים חיפשתי בוויקיפדיה את ההגדרה לשיפוצניק, כי רע לי עם ההגדרה הזו, אבל מצד שני, תמיד הייתי צוחק על אלה שממהרים להגדיר את עצמם כקבלנים. אז אני קורא לעצמי 'פרויקטור'. אני לא משפץ מקלחות. אני בוחר את הפרויקטים שמעניינים אותי. לא הולך לכל הצעת מחיר, לא הולך לצבוע חדר מדרגות או להחליף תריס בבית, אלא מכוון לדברים קצת יותר מעניינים.
"ההחלטה לעזוב את המוזיקה באה גם מתוך מחשבה שאני לא יכול לעשות חתונה ולקום בשבע בבוקר לפרויקט. הגיע פרויקט גדול שפגע באירועים, כי הגעתי עייף ורציתי לסיים את האירוע יותר מוקדם, וזה לא היה פייר כלפי הזוגות, זה הערב החשוב בחייהם".
היום אדיב משכים קום בשעות שבעבר רק היה נכנס רק למיטה. הוא מתחיל להסתגל לחיים הבורגניים של עבודה בשעות סבירות, והאמת שהוא נהנה מזה. "התחלתי לראות חדשות, לראות טלוויזיה, מה שלא עשיתי מעולם. עכשיו לקחתי בית של מישהי בכרמל, שברנו אותו והשארנו רק עמודים וזה יהיה כיף לראות אותה ואת הילדים שלה נכנסים לבית חדש. זה כמעט אותו הסיפוק כמו לחתן זוג. חוץ מזה שיש לי את החריץ ואת הכרס. אני נראה כמו שיפוצניק, אז למה לא. אני כבר לא נעלב שפונים אלי בערבית. פרסמתי סטטוס בפייסבוק, שאני מסיים עם חתונות וקיבלתי כמות מטורפת של טלפונים. לא תיארתי לעצמי שאני מעניין כל כך הרבה אנשים".
עתה, נשארו לו עוד כמה חתונות של חברים טובים שלא מוכנים לוותר לו, אבל אחרי שזה יקרה, הוא לא יתקלט עוד באירועים. "יש פה קטע של סטטוס. אני רוצה להקים משפחה כמו שצריך ולהיות בבית כשזה קורה. יש לי אישה שכיף לחזור אליה הביתה, וזה די בזכותה. הפרויקט הראשון התחיל ממנה, כי היא יודעת מה אני עושה. פתחתי חברה שנקראת 'שרשבסקי ביצוע פרויקטים בע"מ', על שם אשתי. אני הגבר היחידי ששינה את השם שלו מבחירה. כל מי שמכיר אותי רק עכשיו, חושב שקוראים לי 'איתמר שרשבסקי' ושליטל היא שרשבסקי כי היא נשואה לי. למה? כי שרשבסקי נשמע יותר רציני".
הסביבה הקרובה שלו עדיין לא מאמינה שזה קורה ומחכה שיחזור לאוזניות ולמוזיקה. "הקרובים אליי אומרים 'זה יעבור לו'. בשש השנים האחרונות, אני נוהג לנסוע לפסטיבל טומורולנד, פעמיים-שלוש בשנה אני נוסע למסיבות טכנו טובות באירופה, אני משקיע בקניית מוזיקה לעצמי, אבל אני עושה את זה כדי להעריך את האמן. רק שהיום, במקום להשמיע לאנשים, אני משמיע לעצמי באוטו. תליתי את האוזניות. הדבר היחיד שנשאר מהמוזיקה הוא שכשאני משפץ בתים, אני עושה זאת עם מערכת הגברה ומוזיקה ברקע".
לא ממש תראו את אדיב עובד פיזית. יש לו עובדים. אבל הוא בהחלט נמצא באתרי הבנייה, מתלכלך ומפקח שהעובדים שלו עושים את העבודה על הצד המוקפד ביותר. איפה הוא יהיה בעוד 10 שנים? אדיב לא מתחייב. "10 שנים מהיום אני יושב בשווארמה חזאן דופק שווארמה וכרגיל מתלכלך מהטחינה. אם יש משהו שלמדתי מהגירושים שלי, הוא שאי אפשר באמת לתכנן תוכניות".
