הייתי בסוף השבוע שעבר באתונה. המצב הכלכלי מורגש ברחובות ובפעילות התרבותית. האתונאים כבר לא מבלים כמו פעם והאבטלה עושה שמות בקרב הצעירים. מועדוני הרמבטיקו נסגרו ברובם, ואלו שנפתחו מחדש מתקשים לצוף מעל המים. מי שעובד מרוצה עם משכורת של פחות מ-1000 יורו לחודש. בתור ישראלי אתה אומר לעצמך, שעם כל הצרות שיש לנו, לפחות הכלכלה, נכון לעכשיו, יציבה, וגם זה משהו באלו הימים.
הוזמנתי לחתונה של בת של חברים. חתונה צנועה ושמחה, קצת שמח, קצת עצוב, כמו שנוהג לומר ידידי יהודה פוליקר. במוצאי שבת הייתה הופעה מדהימה של זמר בשם ראמוס, שהוא משה פרץ של יוון. היה מלא כי הוא הביא תגבור בדמותם של ניקולופולוס, הבוזיקאי הכי גדול בעולם, שהוא גם מלחין, מעין משה וילנסקי של היוונים, ויחד איתו גם הופיעה גליקריה. מסתבר שאמן אחד לא יכול להרים אירוע של 1000 איש, וצריך שלוש פיגורות כדי להרים מופע, אפילו שזה במוצאי יום העצמאות שלהם. מופע עולה 80 יורו לזוג, וזה המון כסף לזוג ממוצע באתונה. איך אמרנו, קצת שמח קצת עצוב.
במועדון סטואה בשוק הבשר הייתה בליל שישי הופעה של צאודאקיס, המכונה המסור. זמר מבוגר, כבן 70, עם קול נמוך מים המלח. לא היה מלא, ויש לקוות שהמקום, שנחשב מוסד במוזיקת הרמבטיקו יחזיק מעמד כלכלית. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, ישראלים הם חלק מהפולקלור והם משגשגים במקומות הבילוי, אולי בגלל שאתונה זולה לישראלים, ואולי אהבת המוזיקה הים תיכונית עושה חיבור בין יוון לבין ישראל.
ולבסוף, מילה על פיראוס. יש אהבה גדולה ביני לבין פיראוס, לשם הגעתי על אונייה בגיל 17, ועדיין בתי הקפה ליד הים, השחפים על המזחים וטעם הרצינה נותנים בדל של תקווה, גם לי גם להם.
