עשור למלחמת לבנון השנייה. יש כאלה שעוצרים ונזכרים ברגעים הקשים, כשביום אחד, בבת אחת, פרצה מלחמה בגזרה הצפונית של ישראל, ויש כאלה שחיים את המלחמה עד היום. עשר שנים אחרי המלחמה ההיא, יושבת בביתה בנהריה שמחה תמם, שנפצעה באורח אנוש מקטיושה שהתפוצצה בכיכר בעכו, עיר ילדותה. הקטיושה הרגה את אחיה הגדולים, אריה וטיראן תמם, וגרמה להרס של ארבעה משפחות – משפחתם של אריה וטיראן, שהיו נשואים עם שני ילדים לכל אחד מהם; משפחתם של שמעון ומזל זריבי מעכו, אב ובתו; וכן משפחתו של אלברט בן אבו. שמחה תמם איבדה מאז את שמחת החיים, כשנותרה מיטלטלת בין חיים למוות.
השבוע חזר "צפון-1" לתמם, לציון עשור למלחמה. הפצעים לא הגלידו והיא נמצאת בבית, אחרי ניתוח נוסף בבטן. השלכות המלחמה הותירה אותה נכה כמעט בכל חלקי גופה, כשאין כמעט איבר שלא נפגע: הכתפיים, הבטן, הקיבה, המעיים, ריאה אחת וכליה אחת. בניתוחים שעברה מאז נכרתו שישה איברים פנימיים, ביניהם חלק מהתוספתן, הלבלב, כיס המרה ועוד. גופה מלא רסיסים. מאז היא ושלושת אחיה מנסים לשרוד, כשאמה נפטרה 11 חודשים אחרי מות אחיה. בנוסף לטרגדיה ההיא, נפטר אחיה משה בפתאומיות לפני שנה מדום לב. האירוע, אומרת תמם, השפיע עליה מאוד. "הטרגדיות לא מפסיקות להגיע", היא מספרת בכאב.
להתאבל על שלושה
תמם, בת 43, לא הקימה משפחה. היא הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כבעלת 83 אחוזי נכות. במפתיע חזרה לעבודתה כמוקדנית במד"א, אורח חיים הלקוח מתיאטרון האבסורד. בעוד שבוע היא עתידה לחזור לראשונה לבית ההוא בעכו, היכן שהכל התחיל ובמידה מסוימת גם נגמר. תמם חשה כי מקומה שם, ברחוב אבן שושן 21 בעכו, היכן שהקטיושה נפלה וחור ענק נפער בקיר הבית. מאז הפציעה היא שוכרת דירה בנהריה. לבית העלמין היא עולה רק באזכרות וביום הזיכרון בכדי לכבד את המשפחה. אבן ואנדרטה, היא אומרת, לא עושות לה כלום.
תמם: "אני עדיין מתמודדת. הניתוח שעברתי בעבר הסתבך והאזור נותר מודלק ומזוהם, כך שהייתי חייבת לעבור ניתוח נוסף. אני כאובה מאוד, לא מצליחה מאז האסון להניע את חיי. אבל בשבוע הבא אני סוגרת מעגל וחוזרת לבית בעכו. הבית נמצא כרגע בשיפוצים. המשפץ אמר לי, 'אני אסגור לך את החור בקיר, זה חור מהקטיושה שנשאר'. אמרתי לו, 'את החור בקיר תסגור, אבל את החור בלב לא תצליח'. אני מרגישה שזה הייעוד שלי, שם, בפינה החמה בעכו. עד אותו יום ארור היה לנו בית שמח; כל יום שישי אוכלים ביחד, צוחקים, נהנים, שמונה נפשות. למרות החוויה הטראומתית שעברתי, זה הבית שלי בנשמה והחלטתי להשלים את הפער שיש לי בלב. אני מאמינה שהצעד הזה יחזק אותי מאוד".
ואם זה לא מספיק, תמם מספרת כי חלמה לאחרונה על כך שכל המשפחה סועדת את ארוחת השישי ביחד, והיא מבשלת להם את הארוחה: "החלום הזה ליווה אותי הרבה זמן. הוא זעזע אותי, כי אני הייתי זו שמבשלת תמיד את האוכל והרגשתי שאני חייבת לחזור לשם. אני מאמינה שזה מסר גדול מהאחים שלי, שהם רוצים שאני אשמח שוב. אני חולמת עליהם הרבה.
"הפרידה ממשה אחי שנפטר באופן פתאומי היתה מאוד קשה. הכי קשה מהכל. אחרי הפיצוץ בכיכר ביולי 2006, נשארתי מחוסרת הכרה במשך 17 ימים, מורדמת ומנשמת. כשהתעוררתי, סיפרו לי שהאחים שלי נהרגו. לא התאבלתי עליהם, הייתי צריכה לשקם את הבריאות שלי, לצאת ממצב רפואי שהוגדר אנוש. כל מי שהיה סביבי נהרג ביום אחד והתעוררתי למציאות אחרת. המשקעים יצאו כשמשה נפטר. אז באמת התפרקתי. הרגשתי שאני מתאבלת על שלושה אחים ביחד. כשאנשים באו לנחם אותנו, הם אמרו, 'כמה אפשר? אין לנו מה להגיד לכם יותר'. היום, לצערי הרב, ההתמודדות שלי עם נפטרים עוברת לידי, מעלי. לא בא לי לשמוע את זה. זה משבית אותי ליום יומיים".
דבר נוסף איתו היתה צריכה להיאבק היה מצבה הרפואי של אמה: "אמא שלנו היתה בבית במצב סיעודי בזמן המלחמה, אחרי אירוע מוחי. היא לא ידעה בכלל שילדיה נהרגו. אחרי המלחמה התחזנו לטיראן ולאריה, בכדי שהיא תבין שהם שם. ביום שהיא נפטרה, היא אמרה לי, 'תפתחי את הדלת, טיראן ואריה באו לקחת אותי'. זה ילווה אותי לכל החיים.
חיים חדשים
"חזרתי לעבודה במד"א לחצי משרה. מגיל 14 אני במד"א. זה הבית שלי. מאז הפיגוע אני לא עולה על אמבולנסים ועובדת רק במוקד חירום. זה לא קל, יש המון מתחים, אבל זה מחזק. החיים שלי המשיכו על אוטומט. יש חור גדול ופצע שלא יגליד עד יומי האחרון. אני ממשיכה לחיות, מבלה, נהנית, אבל הלב נצבט לי".
היא שומרת על קשר הדוק עם אחייניה, הילדים של טיראן ואריה. ארבעה אחיינים בגילאי 16-19. היא מהווה עבורם זיכרון חי. הם מתייעצים איתה ושומעים סיפורים על המשפחה. "אלמנתו של טיראן עברה להתגורר עם הילדים בקרית שמונה, הם לא זוכרים כלום. אני שואלת את האחיינית שלי, 'את זוכרת את אבא?'. הם כל כך דומים לו. הבן שלו אמר לי, 'מה את חושבת שאבא היה אומר אם הייתי עושה עגיל באוזן' וגם, 'לאבא שלי היו עגילים?'. השתתקתי, כי אני לא זוכרת. העומס הרגשי מחק גם זיכרונות כאלה, קטנים. לנו כמבוגרים קשה לנו להתמודד עם אבדן, וילדים מתמודדים אחרת. הם נשארים סקרנים לגבי אבא שלהם, שואלים הרבה. אין שבת שיש מפגש שזה לא עולה.
"אני לא מאחלת לאיש אובדן כזה. משפחות לא נשארות להיות אותן המשפחות, אותו דבר. המסר שלי הוא להיאחז באמונה. אני יודעת שזה מה שהחזיק אותי, לדעת להכיל, להתמודד, ושאנחנו חזקים מהכל. אני עדיין מפחדת כשמסוק עובר ולא רוצה לחשוב מה יקרה אם תפרוץ עוד מלחמה. יש לנו במד"א מערכת שמתריעה על כל נפילה וזה מחריד. ב'צוק איתן' הייתי בלחץ. אחרי כמה ימים פוניתי לבית חולים עם התקף חרדה. שבועיים ישבתי בבית לא יכולתי לחזור לעבודה. גם אחרי מה שעברתי, מעולם לא חשבתי לעזוב לעבודה אחרת.
"אני זוכרת שביום שנפלה הקטיושה, התאפרתי לעבודה, השארתי את השיער פזור. חברה שלי שאלה, 'למה אני מגונדרת?'. אמרתי לה שיש המון כתבים באזור ואם יצלמו אותי, שאראה טוב. פגשנו עיתונאים ושאלתי אותם רוצים לצלם אותי. בהתלוצצות. כשפקחתי את עיני בבית החולים, ראיתי את אותם הצלמים. זה היה צחוק הגורל. אני מקווה שייפתחו לי חיים חדשים עם המעבר בחזרה לעכו. אני מייחלת לחצות את הכביש ולשתות קפה בקיוסק מעבר לבניין".
ביום של הפצצה
ברחוב אבן שושן 21 בעכו נמצאת אנדרטה, העדות היחידה לאסון. הבניין בן שלוש הקומות נמצא ברחוב הראשי של שיכוני המזרח. משפחת תמם התגוררה בדירה בקומה הראשונה מימין, בדיוק מול משפחת זריבי. שתי קומות מעל התגוררה משפחת אבו. ביום של הפצצה היו בבית המשפחה אריה ורעייתו צביה ושני ילדיהם, אתגר ונועה. בשעה ארבע הגיע גם טיראן. המשפחה ירדה למטה ופתאום נשמעה אזעקה. טיראן תפס מחסה בחדר המדרגות, שמחה עלתה לאמה, שנשארה בבית. כל בני המשפחה האחרים היו במקלט. הקטיושה הראשונה נפלה. המשפחה חיכתה שבע דקות, יחד עם שכנים נוספים. אריה וטיראן הלכו לעשן. שמחה הלכה בבהלה לקרוא להם לחזור מייד למקלט. איתה יצאו גם שכנים אחרים. ואז, בלי אזעקה נוספת, נחתה קטיושה ברחבה. היה בום, ואחריו דממה. מההדף נפגעה גם צביה, אשתו של אריה.
רגע אחרי הפיצוץ שמחה עוד היתה בהכרה. כוחות משטרה שהגיעו הגישו לה עזרה ראשונה. היא עוד ביקשה לטפל באחיה. לא כאב לה והיא בכלל לא הרגישה שנפצעה. אחרי שנכנסה לאמבולנס, גילתה שכל איבריה הפנימיים בחוץ. אז הרגישה ששורפת לה הבטן. שמחה נכנסה לניתוח והתעוררה אחרי שלושה שבועות.
