איימן עודה, מנהיג המפלגה הערבית המאוחדת, הדיר את עצמו מהלוויית שמעון פרס. עבורי, עודה הוא אכזבה גדולה. הייתה תקווה למנהיג ערבי מסוג אחר, שיתעסק בדו קיום, בכלכלה, בחינוך ופחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשביל זה יש את אבו מאזן. חשבנו שהוא פחות חנין זועבי ויותר אמיל חביבי וקיבלנו אטימות בלתי נסבלת.
פתאום יש הלוויה של אדם שכל העולם מוקיר, ולרגע ישראל עומדת באור זרקורים חיובי, ערכי, מקור לגאווה ישראלית. עודה, בסירובו לתת כבוד, חשף את ערוותו בפומבי. הוא כנראה אוהב שישראל מושמצת בכל העולם, בהפגנות בחו"ל ובהחרמות של ה-BDS, ופתאום משהו אחר, יותר רגוע, יותר לגיטימי. את עודה זה כנראה מכעיס, והוא מתקשה לעכל זאת. מזל שהערבים בישראל שונים מאוד ממנהיגיהם הנבחרים, לכן יש תקווה לדו קיום אמיתי, עממי, יום יומי, של כבוד בין בני אדם.
עודה חשף את פרצופו האמיתי. בטח בירי הטילים הבא על ישראל, נראה אותו רוקד על הגגות. אגב, אבו מאזן, בניגוד לעודה, יותר מבוגר, יותר מנוסה, כנראה יותר חכם ואנושי, לא עשה חשבון לאף אחד, לא לחמאס ובטח לא לעודה, ובא לעשות כבוד לפרס. כבוד בין שני בני אדם שניסו לגשר על התהום המפרידה ביניהם. החיבוק החם בין אבו מאזן לבין צביה פרס-ולדן מוכיח שיש עוד חום אנושי ויש עדיין תקווה.
