אבירם פישר לא תיאר לעצמו שסטטוס אחד בפייסבוק יהפוך אותו לסמל. כמה חודשים של טיול אחרי צבא במרכז אמריקה הוציאו ממנו מספיק חשבון נפש כדי לצעוק לעולם שיש לו אח אוטיסט. הפוסט שכתב גרר אחריו אלפי תגובות ושיתופים ואינספור אנשים כתבו לו הודעות פרטיות. יום ההולדת שלו, שחל ביום שישי שעבר, היווה סיבה מספקת כדי לייצר ולהפיץ צמידים, עליהם נכתב "אוטיסט זה לא קללה", ואחרי שהצמידים הופצו בכל הארץ, הוא לא מתכוון לעצור בנקודה זו.
ערס קרייתי בשקל
פישר, 24, נולד בקרית ביאליק, בן בכור. יש לו שלושה אחים. כשמלאו לו שש שנים, עברה המשפחה להתגורר בקרית חיים. "הייתי טראבל מייקר של החיים", הוא מספר, "בלגניסט, ערס קרייתי בשקל, הכי פתוח. בילדות שלי לא הסבתי הרבה נחת להורים שלי. הם היו מגיעים לשיחה עם מנהל בית הספר לפחות פעם אחת שבוע, אבל עם הזמן למדתי לשלוט בזה. בכיתה ט' או י' הסתדר לי הראש. אדם מתבגר בחיים, לומד לשלוט בעצמו, וכשהתחלתי להבין שהמבחנים בבית הספר ישלטו בעתיד, זה שינה לי משהו. בכל דבר שעשיתי בחיים תמיד הייתי דומיננטי, תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים ולהתבלט".
כשהיה בן 11 נולד אחיו יואב, שעל פניו, עד גיל 4, היה ילד רגיל עם מעט קשיי התבטאות וקושי התפתחותי ורגשי. "לא ידעו בדיוק לשים את האצבע מה לא בסדר. עשו לו בדיקות ספציפיות לאוטיזם והגיעו לראש המחלקה ברמב"ם, שאמרה שאין מצב שהוא אוטיסט. שבוע לפני הגיוס שלי לקורס חובלים, ישבתי עם אמא בבית קפה והיא אמרה לי שהגיעה אבחנה ושיואב אוטיסט. בזמן שהיא מדברת על זה שאני צריך להתנהג בבגרות, כי אני הבכור וצריך להסביר לאחים שלי איך להתנהג, חשבתי על מה אני צריך לעשות עכשיו לנחם אותה – להתגייס לצבא או לא. בשנה הראשונה שלי בקורס חובלים, הראש שלי לא היה בבית, לא ולא כל כך יכולתי לדבר איתם וזה גרם לי להדחיק את הבעיה. בצבא היו לי דברים אחרים להתעסק איתם, שמתי מנגד גם את החיים שלי. אני אוהב את אחי, אבל יש לי שאיפות. עשיתי מיונים, חיכיתי. גם ההורים דחפו שאלך ואעשה כל מה שאני רוצה".
שלושה וחצי חודשים היה פישר בקורס חובלים, הספיק לעשות את הטירונות היחידתית והצליח לברוח מהבעיות בבית. הוא הגיע לקורס סטי"לים כבקר שו"ב באח"י חרב, אבל אחרי חודשיים וחצי של שהות שם הבין שאין מצב. "היה לי קשה. הגעתי מקורס חובלים כמי שמיועד להיות מפקד. הבנתי שיש מצב שלפני השחרור אחד החברים שלי מקורס החובלים יבוא ויפקד על הסטי"ל וגם הרגשתי שזה לא הייעוד שלי. שקלתי מה הדרך לברוח מהקורס ויצאתי לגיבוש צוללן, שזה תפקיד התנדבותי. הגעתי לקורס בידיעה שאני בא לשבוע, עושה בכאילו והולך. אמרתי לעצמי שאני הולך לחתום ויתור ולצאת מחיל הים. הם שברו אותי. הגעתי לשבוע הראשון ואמרתי לחברה שלי שבסוף השבוע אני פורש ומוותר. אני מגיע לקורס ורואה שהשד לא כל כך נורא. יש חבר'ה, אפילו טובים יותר מחובלים, כי זה אחרת שם, כולם פועלים באופן קבוצתי למען מטרה אחת. היה לי כיף ונשאבתי לזה, אהבתי את החבר'ה, וזו גם הייתה סוג של בריחה מההתמודדות בבית".
עם זאת, לפישר היה עדיין קשה שהוא בצבא ובבית המצב לא טוב, וכל פעם הוא סיפק לעצמו תירוצים אחרים. "אמרתי לעצמי שאני כמו אבא שעובד בחו"ל וחוזר הביתה פעם בכמה זמן. חשבתי איך אח שלי גדל מול העיניים ואני לא יכול להשפיע. היום יש לי השפעה מאוד גדולה עליו בבית, הוא מקשיב לי יותר מאשר להורים שלי. לא סיימתי את קורס הצוללן, כי זה היה שלב של להיות או לחדול. הבנתי שאני לא בעניין של לחתום קבע. יצאתי מהחיל והוצאתי הקלות ת"ש. לא רציתי לעשות יומיות, רציתי להיות כל סוף שבוע בבית ועוד אפטר באמצע השבוע".
ג'ובניק של החיים
פישר עבר לשרת בחיל מודיעין, באוגדה 36 בנעורה ליד עפולה ואחרי חצי שנה עבר לשרת בסנג'ין ליד אשרת. "הייתי שם ג'ובניק של החיים. אחראי מפתח נשקייה. שם באמת היו לי חיים טובים, מהבחינה שהייתי חוזר הביתה ומספיק אפילו להכין ארוחת צהריים לאחים שלי. רק כשהייתי בבית הבנתי כמה התרומה שלי משמעותית בסופו של דבר".
בפברואר 2018 יצא פישר לטיול של שלושה חודשים במרכז אמריקה, שם חלה נקודת המפנה שלו ביחס לאוטיזם. "עד אותו רגע ובטיול עצמו, לא סיפרתי לאף אחד שאחי אוטיסט. כשהגיעו אליי חברים הביתה, לא סיפרתי מה יש לו, גם כששאלו אותי למה הוא צועק. לא מתוך בושה, פשוט לא היה לי רצון לשתף בזה. הייתי שומע משפטים כמו 'מה אתה אוטיסט' ולא הייתי מעיר לאנשים, הייתי שומע את זה ונחנק מדמעות בעיניים, אבל לא יכולתי לדבר באותו רגע.
"נקודת המפנה קרתה בטיול. היו לי הרבה רגעים של לבד כשישבתי וחשבתי על החיים. גיליתי מה אני צריך ללמוד וגם החלטתי שאני חוזר לישראל, כותב פוסט ונחשף, הבנתי שאני רוצה להעלות את הנושא למודעות".
פישר, שעובד כמנהל היח"צ במועדון השנקר, הבין שההשפעה שלו ברשתות החברתיות יכולה הפעם להועיל, להפוך למעשה טוב, וכך הוא כתב בפוסט: "האמת היא, שאני חולם על הפוסט הזה כבר שנים רבות. שנים שאגרתי בלב את כל הזעם והתסכול, שנים שהייתי חוזר עצבני מיציאות, שנים שאני שומע את המשפט 'מה אתה אוטיסט' ובולע רוק, כי הכאב שנגרם לנפש כל כך גדול שלא הייתה לי היכולת אפילו לפתוח את הפה באותו הרגע. שנים שחשבתי לעצמי מתי יהיה לי האומץ להיחשף, מתי יהיו לי הכלים להילחם בתופעה המקולקלת הזאת – שהמילה 'אוטיסט' הפכה להיות מילת גנאי.
"אני שמח לבשר לכם שהיום, אחרי תקופה ארוכה, החלטתי לפתוח את הפה. אז אני אבירם פישר, יש לי שלושה אחים, אחד מהם אוטיסט. כן, יש לי אח אוטיסט – והוא הבן אדם הכי מדהים שאני מכיר, יש לו לב זהב, והוא רק מפיץ אור ואושר לכל הסובבים אותו (ולא, להיות אוטיסט זה לא קללה).
"אוטיזם הוא רצף של הפרעות, שפוגעות בעיקר באינטראקציה עם אנשים והתקשורת עם הסביבה – הרצף האוטיסטי, שדרך אגב גם את זה כבר שמעתי בתור קללה, מתבטא בכך שיש לו כמה דרגות קושי. לא כל האוטיסטים זהים וכל אחד נמצא בשלב שונה מבחינת ההתפתחות והתקשורת. כל אוטיסט זכאי ל-100 אחוזים קצבת נכות מהביטוח הלאומי. האוטיזם מתבטא אצל כל אדם הלוקה בתסמונת באופן שונה, יש אוטיסטים שלוקים בהתקפי זעם, חלק לא מתקשרים כמעט עם הסביבה, חלק רגישים לרעשים נורמטיביים ולמקומות ציבוריים, לחלק מהאוטיסטים גם אין ריבוי של תחומי עניין וחלקם גאונים מתמטיים/מוזיקליים. איינשטיין ומוצארט היו על הספקטרום האוטיסטי, אתם מוזמנים לבדוק אותי".
בהמשך הפוסט כותב פישא שאחד מתוך 100 אנשים בישראל הוא אוטיסט. "מה זאת אומרת? שההסתברות שאמרתם 'מה אתה אוטיסט?' ליד מישהו שיש לו קרבה ראשונה לאוטיסט, היא די גבוהה. מניסיוני האישי אני יכול לספר לכם שכל 'מה אתה אוטיסט?' – ולא משנה אם זה מופנה כלפיי או למישהו בסביבתי הוא כמו סכין עמוק בתוך הלב.
"כשמישהו רושם דבר כזה בקבוצת ווטסאפ הוא לא יודע מה קורה לי. האותיות השחורות פתאום הופכות לאדומות, גלי חום בלתי מוסברים עוטפים את הגוף והראש מפסיק לחשוב בהיגיון. כל אוטיסט הוא עולם ומלואו, ואם הפוסט הזה הצליח לגעת בכם, הצליח להזיז מיתר או שניים בליבכם, אז אנא מכם, אל תשתמשו יותר במילה 'אוטיסט' בתור קללה, אין לכם מושג כמה זה פוגע בנו, ה'אחים של', שתמיד משתדלים שאחינו המיוחד יהיה גאה בנו; 'ההורים של' שמקריבים לילות כימים ומשאבים כספיים עצומים כדי לקדם את ילדם המיוחד ולמקסם את הפוטנציאל שבו, והכי חשוב, תמיד תתייחסו ליקירנו כשווה בין שווים. אל תיתנו לו להרגיש שונה או נבדל. לפעמים אוטיסט רוצה מאוד להיות בקרבתכם, ופשוט אין לו את היכולת לבטא את עצמו?".
פישר ביקש מקוראיו לשתף את הפוסט, כדי שיגיע כמה שיותר רחוק במטרה לחולל שינוי חברה הישראלית וחתם בהאשטאג: #אוטיסט_זה_לא_קללה
פרויקט חיים
הפוסט הצליח הרבה מעבר למשוער. אלפים הגיבו ושיתפו וכתבו לו הודעות באופן פרטי. "הפוסט תפס והוכיח לי שזה הפרויקט של החיים שלי. אני עומד להשקיע את כל הכוח שלי להעלאת המודעות לנושא. אני קול של הרבה אנשים. קיבלתי הודעות מאנשים שכתבו לי שהזילו דמעה. מלא כתבו לי שגם הם על הרצף. אז הבנתי שאני לא עושה את זה רק בשביל אחי ובשבילי, אלא משהו גדול הרבה יותר, זה עודד אותי".
כמי שמיחצ"ן מועדון, מדי שנה חוגג פישר את יום הולדתו במסיבה גדולה. השנה, כשישב לתכנן את המסיבה, החליט שהוא לא רוצה להיות בפרונט, שהוא רוצה להקדיש את המסיבה לאוטיסטים.
"ישבתי במשרד וחשבתי איך לעשות את זה. בדיוק עשינו הפקה עם הצמידים של 'לשון הרע לא מדבר אליי', ומישהו שאל למה שלא אעשה צמיד. התחלתי לברר מחירים וראיתי שאני יכול לעשות את זה. בהתחלה אנשים רצו את הצמיד ממתוך שליחות. הפצתי את הצמיד במסיבה ואחר כך בפייסבוק ובסטורי באינסטגרם. אנשים העלו את הצמיד ותייגו אותי, וככה זה עובר מאחד לשני. אני בתהליכים מתקדמים להפצה ארצית של הצמידים. הדף נפתח לפני שבוע, ויש כבר 1000 לייקים. יש ביקוש. זה הבייבי שלי. אני לא מתכוון להתמסחר, אני רוצה לשמור על הערכיות של הנושא. חלק מהצמידים יימכרו והרווחים יילכו לתרומות ומימון פרויקטים עתידיים שיש לי בראש. התרומות לא יילכו לעמותות מוכרות. אני רוצה לתרום לאנשים פרטיים, להגשים להם חלום. יש כבר בתי ספר ויחידות בצבא שהזמינו צמידים. זה כבר הולך באלפים. עכשיו אני גם בונה הרצאה".
למרות שהחשיפה באה רק עכשיו, את היחסים עם אחיו יואב הוא בנה בשנים האחרונות, והם מאוד קרובים. "הוא הכי מקשיב לי בעולם, אני הבכור. אבא שלי טס הרבה לחו"ל בשנים האחרונות במסגרת עבודתו, ואני הפכתי לדמות הסמכותית בבית. אני עוזר לאמא שלי. כשצריך מישהו שיעמיד אותו במקום, אני גורם לו להקשיב לי, מתייחס אליו אחרת, מתעקש איתו על דברים ולא מוותר לו. אסור לוותר לו, כי אם אוותר לו בקטנה, אוותר לו גם בגדולה.
"אני לא חושב שיש תקרת זכוכית. אני לא יכול להגיד שאני אעזור לו וזה יעשה את שלו, אני מאמין שאת הרוב הוא יעשה בעצמו. המטרה שלי היא שבעוד כמה שנים הוא יוכל להתנהל לבד. אם אתן לו לגיטימציה, כמו למשל להלביש אותו בבוקר, הוא בחיים לא ילמד בעצמו, אז אני חושב שצריך וכדאי לחנך אותו לעצמאות, גם אם קשה לו והוא בוכה, צריך להוביל לשם".
