השבוע התקיים טקס סיום מחזור פרויקט תיעוד סיפורי חיים, פרויקט שהוא תוצר של שיתוף פעולה בין העמותה למען הקשיש, ועדת הגמלאים והמדור לאזרחים וותיקים בקהילה באגף לשרותיי רווחה של המועצה המקומית פרדס חנה כרכור. הטקס ציין מחזור שישי לפרויקט וכלל 8 תושבים שסיפור חייהם תועד על ידי מתנדבים בכישרון, בסבלנות ובאהבה. 8 סיפורי החיים, שסיפורם הכתוב הוענק השבוע לוותיקי הישוב, מתווסף לכ-60 סיפורי חיים שראו אור במסגרת הפרויקט בחמש השנים האחרונות.
ענת פרסמן, מנהלת מדור גמלאים באגף לשירותי רווחה וקהילה, מספרת: "זה אחד הפרויקטים המרגשים שאנו מפעילים בשנים האחרונות. הוא עוסק בחיבורים וגשרים: חיבור בין מתעד למתועד, בין אדם לעברו וסיפור חייו, בין דורות, אם לבנה, סב לנכדתו, והלאה לדורות שעוד יבואו. כל סיפור הוא עולם ומלואו, מלאכת מחשבת שנארגת בהקשבה וברגישות רבה".
חיים מרקן, תושב פרדס חנה, השתתף בפרויקט ותרם לו את סיפור חייו המיוחד. מרקן נולד בפרדס חנה ב-1937. בית החולים הלל יפה עוד לא היה קיים, ואמו, הילדה, נסעה לבילינסון כדי ללדת אותו. בזמן שהייתה בבית החולים עבר אביו, אלי, שהיה גם בן דודה של הילדה, מכרכור לגור בפרדס חנה. שתי המושבות היו אז נפרדות לחלוטין למרות הקרבה הגיאוגרפית ביניהן, וביניהן הייתה חורשת איקליפטוסים שלעבור אותה – בעיקר בלילה – היה עבור הילדים מבחן אומץ. חיים מרקן מספר על מבחן אומץ נוסף, בו נלקח לילה אחד, כחניך הצופים, לבית הקברות המקומי.
הוא מספר כי לא הכיר את בני גילו מכרכור עד שנפגשו לראשונה בתיכון. "למדתי בבית הספר העממי (כיום בית ספר יסודי אלונים, נ.ש) שהיה אז בית הספר העממי היחיד במושבה ולמדו בו חילונים ודתיים יחד. אחר כך למדתי בתיכון חדרה, כי לא רציתי ללמוד חקלאות בתיכון החקלאי. למדתי במגמה ריאלית והייתי נוסע כל בוקר באוטובוס לחדרה. שם פגשתי חברים מכרכור, עין עירון ועמק חפר". ב-1955 התגייסתי לגולני. אבי אישר לי ללכת לקורס טיס לאחר שהתנגד בתחילה".
אביו של חיים מרקן, אלי, היה יליד גרמניה. אחיו הבכור מת משחפת וגם הוא עצמו לקה במחלה בנעוריו. הטיפול היחיד שהיה ידוע אז לשחפת היה לשלוח אותו לסנטוריום בהרי האלפים בשווייץ. כתוצאה מהטיפולים הממושכים הוא החמיץ את סוף התיכון ואת הלימודים באוניברסיטה. כדי להציל את חייו הוציאו הרופאים עצם מירכו והוא צלע כל חייו. על כן, כשעלה ארצה, החליט להיות סנדלר כי זו עבודה שמתבצעת בישיבה, וחיפש "מייסטר" שילמד אותו את העבודה. באותה תקופה היו שניים כאלה, בקיבוץ גניגר ובכרכור, והוא למד אצל מר פרנקל מהמושבה כרכור. כשידע מספיק, פתח סנדלרייה ראשונה בדואר, ואחריה שכר מהמועצה חדר במרכז פרדס חנה והקים את חנות הנעליים המיתולוגית של היישוב, "נעלי מרקן", כשחדר המגורים של המשפחה – בני הזוג אלי והילדה, חיים ואחותו הצעירה, היה מאחור.
"זו הייתה התקדמות עצומה: השירותים היו בתוך הבית והמטבח היה רק שלנו", מתאר חיים מרקן את מה שנחשב אז למותרות. "החנות של הורי הייתה רוב הזמן חנות הנעליים היחידה בפרדס חנה, והיא הפכה למעין מוסד. היו אנשים שהיו באים ויושבים אצל הוריי שעות, לא כדי לקנות נעליים אלא כדי לשמוע רכילות. לחנות היו באים לא רק אנשי המושבה אלא גם אנשים מרחוק, כולל אישה שגרה בארה"ב וכל נעליה היו מהחנות של הורי. לא מזמן סיפרה לי אישה שהיא זוכרת שרצתה נעליים לאירוע, וכשהגיעו הנעליים אבי רכב על אופנים בגשם כדי להביא לה אותן. זה היה אופייני לאבא".
בילדות של הימים ההם פרחו במיוחד תנועות הנוער (חיים היה בשבט אלון בצופים, וזוכר במיוחד טיול גדול למוחרקה שבו החברים התכבדו בפיתות דרוזיות, נלכדו בלילה בשבר ענן ומצאו מחסה בכנסייה), והחיים השתלבו במאורעות הלאומיים. מרקן זוכר יפה את "ליל הרכבות", ב-1 בנובמבר 1945, כשחוליות פלמ"ח בארץ חיבלו במסילות הרכבות במקומות שונים בארץ במסגרת המאבק בשלטון המנדט הבריטי. "אחד הפיצוצים נעשה לא רחוק מכאן. שמענו אותו בלילה חזק, ותוך זמן קצר הגיעו טנדרים עם פצועים שקיבלו טיפול ראשוני על ידי האחות המקומית חסיה מוגילביץ, במרפאה הסמוכה לביתנו שהיה אז ברחוב החרובים, והתרחקו מהר כי היו הרבה בריטים בסביבה. מחנה בריטי ענק היה אז באזור מרכז ביג של היום וסביבותיו, וגם במחנה 80".
את ההתרגשות של כ"ט בנובמבר הוא זוכר כמו כל מי שהיה אז בארץ. "ישבנו במטבח מסביב לרדיו גדול שהוציא קולות קטנים מאוד. אבי סימן כל מדינה, אם אמרה 'כן' או 'לא'. קיווינו שיאשרו את תכנית החלוקה, אך לא ידענו אם זה יקרה. ברגע שהיה ברור מה הולך, כל מי שישבו ליד הרדיו פרצו למרכז המושבה ביחד עם כל תושבי פרדס חנה, התחילו להעביר חשמל והאירו את כל הרחבה, ורקדו עד אור הבוקר. הייתה אופוריה לא נורמלית. כשהאיר הבוקר, הדבר הראשון ששמענו היה ידיעה על מתקפת אוטובוס בארץ שסימנה את תחילת מלחמת העצמאות. זה בא כמו הלם, כמו מכת פטיש על הראש".
אירועי שנות ה-50' המוקדמות רדפו זה את זה כשעם קום המדינה הגיעו העולים החדשים ושוכנו במבנים ובאוהלים במחנות הבריטיים שננטשו. ואז בא החורף הקשה של שנת 1950/51. "באותו חורף ירד שלג בפרדס חנה. אבא העיר אותי ואמר 'בוא ותראה מה שלא ראית בחיים שלך'. אחרי שאנחנו, בני הנוער, גמרנו לבנות איש שלג ולזרוק קצת כדורי שלג אחד על השני, נשלחנו לעזור לעולים. חלק מהם פונו לבית הספר העממי, ואנחנו רצו והבאנו להם שמיכות. סבתי נתנה לי שמיכות שלא היו בשימוש, והבאתי להם. למרות שכבר היה מחסור, הצליחו לגייס ולהביא לעולים אוכל, מרקים. לא אשכח איך אמרתי לאמא 'קר לי ברגליים', והיא אמרה לי 'אתה מדבר? תסתכל איך שהם שוכבים שם', ואני שתקתי". הוא מספר כיצד בתקופת הצנע גם הנעליים היו בהקצבה. לכל אזרח הגיעו נעליים לפי נקודות מסוימות, אנשים שילמו עליהן בתלושים ואביו של חיים היה צריך להדביק את התלושים על גיליונות מיוחדים.
מרקן התגייס ב-1955, שירת בצבא 26 שנים והשתחרר ב-1981. כשהתגייס, אביו התנגד בתחילה אך לבסוף אישר לו ללכת לקורס טיס. במהלך הקורס, נפטר אביו והוא פרש מחיל האוויר בלב כבד. הוא מספר שבמהלך קורס הטיס שבר את שתי ידיו במשחק כדורסל וקיבל אפשרות ללכת לבית הבראה שהיה מלא בפצועי מבצע קדש, או ללכת הביתה. הוא בחר ללכת הביתה, וכך היה עם אבי בבית במהלך החודשים האחרונים לחייו.
טרמפ שתפס עם סא"ל הביא אותו לשרת במודיעין, אחרי שהקצין גילה שהוא יודע גרמנית. הוא החל בתרגום מגרמנית במודיעין חיל האוויר, שם התפתח לתפקידים שונים באגף מודיעין (אמ"ן) ובאגף תכנון (אג"ת) והשתחרר בדרגת סא"ל. בצבא גם פגש את מי שהייתה לאשתו לעתיד, מירה. "במהלך תרגיל של חיל האוויר האזנתי למטוסים שלנו והייתי צריך לאכן אותם עם חיילים נוספים על שולחן בקרה עם מפת ארץ ישראל. היה בלגן נוראי, לא הצלחנו לאכן כלום, והבקר הראשי שלח חיילת, מירה, לעשות סדר. תוך שניות היא עשתה סדר ואפשר היה לעקוב, ולימים הייתה לאשתי".
מירה נולדה ברומניה, גדלה בבתי יתומים ובגיל 9 עלתה ארצה. לאחר שהות בקפריסין הגיעה לארץ ונשלחה לקיבוץ דגניה. במלחמת העצמאות פונתה לחיפה ומשם למשק פועלות בחדרה, שם אומצה על ידי זוג. היא וחיים גרו בקרית אונו, נולדו להם שני ילדים, עירית וירון, מירה הייתה מורה לחשבון וגיאוגרפיה וחיים היה למורה דרך בגרמנית. בי-2003, כשמירה כבר יצאה לפנסיה, בנו את ביתם בפרדס חנה, ליד בית המשפחה שנקנה בילדותו, ב-1950.
חיים המשיך עוד תקופה לעבוד כמורה דרך ולתרגם עבור משרד ממשלתי. בשנים האחרונות, כשהוא פנסיונר, הוא שולח ידיו לכיוונים נוספים. "אני כותב את סיפור חיי בפרויקט סיפורי חיים של המועצה, ובמקביל עובר על כל ספרי הבישול של מירה, שנפטרה לפני חמש שנים. בבגרותה, באמצעות ספרים היא לימדה את עצמה לבשל והפכה לבשלנית ממדרגה ראשונה. במתכונים רשמה הערות ונתנה להם ציונים. אני מעתיק את המתכונים שזכו לציון טוב, טוב מאוד או מצוין, ואת ההערות, ומעביר לבנותיי ולנכדותיי. יש לי 4 נכדים ונין, עירית גרה בפרדס חנה וירון גר בכרמיאל. יש לי ילדים נהדרים, הם דואגים לי ומטפלים בי".
לפני כמה שנים הוא נכנס לפרויקט אישי נוסף של רישום קברים בבית הקברות המקומי. "נכנסתי לחברה קדישא וחיפשתי קבר של הרופא המיתולוגי של היישוב, ד"ר ברגבור, ידיד המשפחה. נאמר לי שאין רישום של הקבר, כי הרישומים מתחילים משנות ה-60'. התברר לי לבסוף שלא נקבר בפרדס חנה כי הקדיש את גופתו למדע, אבל אני המשכתי בפרויקט שבו צילמתי ותיעדתי כל קבר בבית הקברות המקומי. רשמתי את הפרטים, תרגמתי את התאריכים והכנסתי לקובץ אקסל, כדי שיהיה אפשר לאתר קברים. כשהייתה לי רשימה גדולה, נכנסה לתמונה חברה בינלאומית שעשתה את כל הרישומים באמצעות צילום לוויין, והפסקתי את הרישום".
וענת פרסמן ביקשה להוסיף: "חיים מרקן הוא דוגמא לחיבור המרגש שבין הסיפור והמטען האישי המרתק אותם נושאים וותיקי הישוב, לסיפורו של הישוב להיסטוריה המקומית ואף הארצית השזורים זה בזה".
