הוא מתפרנס מעבודתו כמסאז'יסט, בעבר היה שומר הראש של משפחת הבנקאים ספרא בפריז, אבל הלב והנשמה תמיד על הבמה * סימו אלימלך מקרית אתא, שמעולם לא למד משחק, מככב בתפקידים ראשיים בקומדיות במרוקאית וחולם להגיע לתיאטראות הגדולים

לסימו אלימלך תמיד הייתה נשמה של שחקן, אבל רק לאחר שהתגלגל במקרה להצגה בשפה המרוקאית, הבין שזה הייעוד שלו. הוא נולד בקזבלנקה, מרוקו, לפני 55 שנה, הילד השישי בין 10 ילדים. כשמלאו לו 3, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בקרית אתא.

"הייתי ילד מצחיק, שובב, עשיתי הרבה בעיות", הוא נזכר השבוע בחיוך, "הגענו לרחוב בן עמי בקרית אתא, ואני זוכר שאנחנו היינו הראשונים בשכונה שהייתה להם טלוויזיה, כי הבאנו ממרוקו. בגן היה לי יתרון. הילדים שמעו שיש לנו טלוויזיה, וכולם באו לראות מה זה טלוויזיה. כל הילדים של הגן ישבו בסלון וצפו באיזו תוכנית".

אלימלך מעיד על עצמו שעוד בבית הספר תמיד קיבל את התפקידים הראשיים בהצגות. "הקטע התיאטרלי היה אצלי קטע הישרדותי. תביני, במשפחה גדולה, בתוך 10 ילדים, היית צריך לבלוט כדי לקבל תשומת לב. תמיד הצחקתי וחיקיתי את השכנים המרוקאים, ושם זה בעצם התחיל ומאז לא הפסיק".

אלימלך, המתנשא לגובה של 1.86 מ', שיחק גם כדורסל והצליח מאוד. "המדפים היו מלאי גביעים. יצא לי לשחק בקרית אתא ובנשר וגם בצבא. עד שנסעתי לחופשה בטבריה, לעשות סקי מים. אני זוכר שהמאמן אמר לי לא לנסוע כי היה אמור להיות משחק חשוב והוא חשש לי. אמרתי שלא יקרה לי כלום, אבל קרעתי את השריר האחורי ברגל, מה שהרס לי את הקריירה".

שומר הראש של אדמונד ספרא

את הצבא התחיל בשייטת ולאחר מכן הפך למדריך ביחידה ללוחמה בטרור. לקראת סוף השירות יצא לקורס אבטחת אישים של משרד הביטחון והפך לשומר הראש של אדמונד ספרא בצרפת. בארץ חיכתה לו החברה, וכשחזר, נישאו ונולדו להם שני ילדים. היום אלימלך סבא לנכדה בת שנה וארבעה חודשים. במקביל, החל לעבוד בבתי זיקוק ובחברת תש"ן, "כי זה מה שהיה לעשות פה אז". אחר כך פתח קפטריה ובית קפה בצ'ק פוסט, עד שהבין שהוא לא יכול לראות יותר אנשים.

"תמיד אמרו לי שיש לי מגע נדיר ואני חייב ללכת ללמוד להיות מעסה. הלכתי ללמוד את זה בשביל עצמי. למדתי עיסוי בסיסי, שוודי, רקמות, שיאצו, טיפולי ספא, אבנים חמות, פילינג, אוסטאופתיה, שזו טכניקה של לתקן אנשים – מגלים את מקור הבעיה על ידי אבחון שרירים. אחרי שמשחררים שריר מסוים נעלמים הכאבים והגוף חוזר לאיזון. למדתי את זה בשביל עצמי, אבל מסתבר שאין דבר שהוא במקרה ולימים זה הפך להיות המקצוע הראשי שלי".

היום נחשב אלימלך לאחד המעסים הבכירים, הוא עובד בעיקר במרכז הארץ ומרגיש שהגשים את ייעודו.

לפני 17 שנה, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, הוא נתקל בריטה, שלמדה איתו בתיכון. "ריטה היא אישה שחיזרתי אחריה 20 שנה מרחוק. היא למדה איתי, וכשראיתי אותה בפעם הראשונה הרגשתי שמשהו עומד לקרות לי עם האישה הזו, אבל לא ידעתי מה. לא פניתי אליה, לא דיברתי איתה אבל בכל מקום שהלכתי, היא הופיעה. כשהחלטתי שאני מתגרש, שמתי תיק ברכב. חבר צלצל אליי ואמר שיש מסיבה בצומת קרית אתא. אני נכנס למועדון, וריטה מופיעה מולי, לבושה באדום. החלפנו מספרי טלפון והיא נעלמה. שבוע שלם צלצלתי אליה והיא לא ענתה. אחרי שבוע היא צלצלה ואמרה שהיא אחרי פרידה, אבל היא תהיה במועדון ביום שישי. כששאלו אותה מי אני, היא אמרה 'מכר מהלימודים' ושהיא רוצה לשדך אותי לחברה שלה. אמרו לה: 'השתגעת! תחטפי אותו'. וככה, באמצע הערב, כשאני יושב עם החברה שלה, פתאום היא מתיישבת באמצע ואומרת: 'הוא שלי'. מאז לא נפרדו דרכנו 17 שנה". השניים נישאו, ויש להם ילדה משותפת, בת 11.

יכול להיות טוב מהם

"כל החיים שלי הייתי תיאטרלי, זה שמצחיק את כולם. יום אחד הלכתי לראות את ההצגה המרוקאית הראשונה שיצאה. היה רעש גדול, האולמות היו מפוצצים, הם הופיעו במאות הצגות ואנשים הלכו לראות את ההצגה כמה פעמים. יום אחד ישבתי לראות את ההצגה, ואמרתי לעצמי שאני יכול להיות טוב מהם. הייתה לי תשוקה גדולה לתיאטרון, כי אני כזה, ואמרתי: 'רבאכ, אני יכול להשתלב שם בכיף'. אחרי חודש אני מקבל שיחה מטלי בן חיים, ידידה טובה שלי, שאומרת שיש אודישנים להצגה במרוקאית במלון חוף התמרים בעכו ושזה תפור עליי. מדהים איך שהכל קרה ככה. הגעתי לאודישן, אמרו לי להתחיל לדבר מרוקאית, דיברתי והבוחן אמר לי: 'אתה לא הולך, תישאר לחזרות'. נשארתי להקראות המחזה 'הערמומי' של מולייר.

"בפעם הראשונה כשעליתי לבמה, ראיתי איך לכולם מסביבי מתייבש הפה, הברכיים שלהם רועדות, ואני מסתובב על הבמה כמו טווס. שאלתי את הבמאי אם משהו לא בסדר איתי, הייתה לי התרגשות כיפית, אבל לא משהו שיכול להוביל אותי לבלאק-אאוט. אז הבנתי שזה חלק מהייעוד שלי בעולם הזה. עליתי לבמה מלך העולם".

ההצגה הראשונה בה השתתף אלימלך רצה על הבמות בישראל כשנה וחצי והיה לה ביקוש מאוד גדול. לדברי אלימלך, כשהז'אנר פרץ, רבים נהרו אליו. "אז זו הייתה תקופה שהביאו הצגות פח עם הרבה קללות. זה מאוד חרה לי, כי ניסו להצחיק את הקהל על ידי קללות, אבל זה לא ככה. בתיאטרון הנגב החלטנו שאנחנו עושים הצגות במרוקאית בלי קללות. זלזלו בקהל המרוקאי. אנשים, שכיבדו את עצמם, קמו באמצע ויצאו. החלטנו שאנחנו לא מובילים למקום הזה ועשינו שתי הצגות מטורפות. אחת מהן היא 'ללה מסעודה', שבה אני משחק אישה מרוקאית זקנה".

הרעיון ללהק את אלימלך כאישה זקנה קרה במקרה. כבר הייתה שחקנית, שאיתה ניהלו משא ומתן על התפקיד, אך בסופו של דבר היא סירבה להשתתף. "הם אמרו לי שיש פה תפקיד מטורף, אבל כשהגעתי לפגישה ראיתי שני דפים. שאלתי מה זה והבנתי שזה בסיס שאפשר לכתוב עליו. אמרתי להם 'בואו נכתוב'. יש לי השראה בקטע הקומי. תוך כדי תנועה אני המאלתר הכי טוב ויכול להביא את הקהל למות מצחוק. אני מרגיש שאני גלגול של אישה מרוקאית, אנשים שומעים אותי מדבר ואומרים שזה מטורף. אפילו הבמאי יעקב אמסלם היה סקפטי בהתחלה. אמרתי להם שנשלב עברית, כדי שכולם יוכלו להבין את הסיפור, ובהצגה אני מדבר קצת עברית, קצת צרפתית ומרוקאית. אני לא יודע מאיפה זה בא לי. נכון שהייתי מחקה את הזקנים המרוקאים בשכונה, אבל לא ירדתי לרזולוציות. בדמות הכל קורה לי, ואני הופך למשהו אחר. אני פשוט מאושר מזה. אני חושב שבחיים האלה מהות האושר היא להביא משהו בעל משמעות ולקבל פידבק מיידי. בהצגות זה קורה בלי סוף, מחיאות הכפיים, הצחוק, אתה משחק ומקבל תמורה".

500 איש נעמדו על הרגליים

שמו של אלימלך החל התגלגל מפה לאוזן, עד שהגיע לבמאי הסרטים חיים בוזגלו, ממנו כבר קיבל כמה תפקידים. היום הוא נהנה בעיקר מאהבת הקהל ומהצחוקים.

"הופענו לא מזמן באילת. 500 איש נעמדו על הרגלים בטירוף, רקדו ושרו, הייתה שם חגיגה מטורפת. אנחנו מרגישים את זה, ההצגות המרוקאיות הרי התחילו מתיאטרון פרינג' והפכו להיות משהו רפרטוארי לחלוטין. אם פעם לא היו משקיעים בתפאורה, אני משחק בהצגות שהתפאורה בהם היא מטורפת".

ההצגה "ללה מסעודה" מספרת על משפחה של שלושה דורות של נשים מרוקאיות. אלימלך משחק את ללה מסעודה, הזקנה ביותר. "מירי בש משחקת נציגה של משרד עורכי דין שמגיעה לטפל במסמכים לקבלת פיצויים מגרמניה. היא מתחילה לשאול שאלות מתוחכמות, ואני, כללה מסעודה, מתחיל לחשוף את המרוקאית המנוכרת שבה, לאט-לאט מקלף אותה, עד שהיא יורדת אל העם. מסעודה מאוד מניפולטיבית. כל הזמן יש לה רחמים עצמיים כדי למשוך תשומת לב. יש קטע שלמירי נמאס והיא רוצה ללכת, ומסעודה מפילה את עצמה בכוונה, כדי שהיא תרחם עליה.

סמי לזמי, הסולן של להקת 'שפתיים', משחק את בעלה של מסעודה, שנפטר לפני שנים, אבל היא עדיין חיה אותו. היא כל הזמן מזכירה אותו וכשהיא חושבת עליו, הוא מופיע על הבמה, שר לה שירים ורוקד איתה. כשהיא מתחילה לרקוד, היא עושה זאת ללא מגבלה, ללא כאבים. כשהוא נעלם מהפריים היא חוזרת לכאב שלה. הקהל נקרע מצחוק מהמעברים האלה. לזמי שר הרבה שירים נוסטלגיים מרוקאים, והקהל מתרגש מאוד".

למרות שאלימלך נולד במרוקו וגדל במשפחה מרוקאית, הוא לא דיבר את השפה עד גיל די מאוחר. "פתחתי את הפה והתחלתי לדבר מרוקאית בבית רק בגיל 20. יום אחד פתחתי את הפה במרוקאית, וכולם נשכבו על הרצפה. היו המומים. גם את אוצר המילים שלי רכשתי תוך כדי תנועה, תוך כדי ההצגות. יש לנו הופעות בכל רחבי הארץ ומרגישים את ההבדלים. למשל, בבית ציוני אמריקה לוקח לאנשים מעט זמן להיכנס לאווירה. מדובר באנשים שמדברים יותר צרפתית ממרוקאית. לעומת זאת, כשהופענו באילת, כל הקהל היה על הרצפה מהדקה הראשונה. כשמופיעים בפריפריה, זה יותר קל, אבל בסופו של יום כולם מגיבים אותו הדבר –  עומדים על הרגליים ומוחאים כפיים, כי יש שם משחק ענק. כל השחקנים ראויים לשבח: סמי לזמי עם השירה המדהימה והמרגשת, מירי בש שהיא שחקנית מעולה וויויאן פרץ המצוינת, שהיא בת 70. בכל הקאסט, בש, למעשה, היא השחקנית היחידה. אני לא שחקן, לא למדתי משחק בחיים, אבל כשיש לך את זה, זה מעבר לכל בית ספר".

שמשון הגיבור והשוטר אזולאי

כשהחל לשחק, קיבל אלימלך פנייה מהתיאטרון הקהילתי בקרית אתא לגלם את שמשון הגיבור. "כל חיי רציתי לשחק את שמשון הגיבור ואת השוטר אזולאי. בתיאטרון הקהילתי הם התחילו כבר בחזרות להצגה, אבל לא היה להם שמשון. חיפשו וחיפשו, עד שאחת השחקניות עשתה ציפורניים אצל מישהי שהבת שלה לומדת עם הבת שלי. היא סיפרה לה שהם לא מוצאים מישהו שיגלם את שמשון, והשנייה אמרה לה לצלצל אליי, וזה נחת לי בול. הלכתי לראות מה זה, ואיך שנכנסתי לאולם, הם אמרו: 'הנה שמשון'. זו לא הצגה במרוקאית, זה תפקיד מרגש ושונה לחלוטין, סוג של מחזמר עם השירים של מוש בן ארי. אחר כך עשיתי איתם גם את השוטר אזולאי. זה היה רעיון של אייל בוחבוט. אם שייקה אופיר היה רואה מה עשיתי לשוטר אזולאי, הוא היה מתהפך בקברו. הייתה לנו הצגה מדהימה".

היום הוא מופיע בשתי הצגות שרצות במקביל, ועובד על הצגה שלישית, קומדיה של טעויות, שבה יגלם, איך לא, זקנה מרוקאית שעובדת לפרנסתה בספא, ויום אחד, בשל מחסור בכוח אדם, מכניסים אותה לחדר טיפולים ומבקשים ממנה לעשות עיסוי.

"אני היחיד שמותר לו לאלתר על הבמה ואני מאלתר בכמויות, אלוף באלתורים. יש קטע שאני אומר בו שברחתי מאמא, כי היא אמרה לי כל הזמן איפה לאכול, איפה לעבוד ואפילו קנתה לי תחתונים, אחד כחול, אחד אדום, ומישהו מהקהל צעק: 'אחד טורקיז'. לא התבלבלתי ועניתי לו: 'הנה, גם הוא יודע'. או שיש קטע שאני מסדר את השטיח ונועל נעלי קרוקס. יום אחד תוך כדי שאני מסדר את השטיח, עפה לי הנעל מהרגל. לא התבלבלתי ומיד אמרתי: 'אמרתי להם שיביאו לי מידה 36 והביאו לי מידה 54. הקהל נקרע".

החלום שלו הוא להופיע על במות גדולות, כמו הקאמרי והבימה. "כל מי שרואה אותי על הבמה אומר שאני כישרון מבוזבז. לעיתים זה קצת חורה לי שאני לא יכול להגיע לשם, כי יש שם קליקות ואנשים שאוחזים בכיסאות ולא מרפים. הם לא נותנים סיכוי לאף אחד להיכנס לשם. שמחתי מאוד שמירי רגב ניסתה לעשות סדר בבלגן, אבל זה לא עזר. מי שמגיע מהקומיות, יש לו כל קשת אפשרויות המשחק. אנשים שמשחקים דרמה, יכול להיות שלא יוכלו לשחק קומי. הכי קשה זה להצחיק ומי שיכול לעשות את זה – יכול לעשות הכל".

ומה מצחיק אותו? "הכי מצחיק אותי הוא ישראל קטורזה. הוא עובד המון עם מימיקה והפרצופים שלו קורעים, אבל הוא גם מדבר על החיים, וזה הכי רלוונטי. דברים שאנחנו חווים ביום-יום, הוא מביא לבמה, וזה מאוד מצחיק. הוא כל הזמן מדבר על אשתו והילדים, וזה הורס. הוא לא מנסה להצחיק בכוח וזה מה שיפה".

כשהחותנת המרוקאית מגיעה לפריז

ההצגה החדשה מבית היוצר של תיאטרון הנגב היא "נשיבה דיאלי" (החותנת שלי). הקומדיה, המשלבת בין מרוקאית, עברית וצרפתית, מתייחסת בהומור לפערים שבין המרוקאית האותנטית לבין בנה הישראלי שחי בפריז ואשתו שרוצה להיות הכי פריזאית שיש. גם בהצגה זו מככבת "ללה מסעודה" (סימו אלימלך), רק שהפעם היא צעירה יותר, כבת 70. ההצגה מלווה בשירתו של סמי לזמי מלהקת שפתיים.

משתתפים: סימו אלימלך, אנט כהן, סמי לזמי, אליזבט קדם; מאת: איסי ממנוב נוריאל ויעקב אמסלם. במאי: יעקב אמסלם.

תיאטרון הצפון קרית חיים,  א', 24.2, 20:30, טל': 04-8814814