מצחיקונת

הסטנדאפיסטית סיגל כהנא תחזור בשבוע הבא לעיר הולדתה, קרית אתא, להופיע באולם הסמוך לבית הוריה, ולמרות האהבה לבמה, היא מתרגשת לחזור למקום שבו הכל התחיל. היא מסרבת לגלות את גילה האמיתי. "גם הילדים שלי לא סגורים על בת כמה אני. על עוגת היומולדת הם כתבו 40 פלוס מינוס. אני מבטיחה שעל המצבה שלי יהיה הגיל האמיתי שלי".

על הבמה עלתה לראשונה בגיל 13, בבית הספר, בהפקת חנוכה. "היה לנו מורה לדרמה שהודיע שהולכים לעשות הפקת מערכונים. הייתי מאוד ביישנית, אבל כשהוא שאל מי רוצה להשתתף, היד שלי פשוט התרוממה לבדה וזו הייתה הצלחה אדירה. מאז הופעתי בבית הספר, במסיבת הסיום בי"ב וחיקיתי את כל המורים, היה ברור שזה ימשיך לכיוון הזה".

על הצבא הסתכלה כיציאה מהבועה בקרית אתא. היא שירתה בחיל האוויר, במצפה רמון, כפקידה של מפקד הטייסת ונהנתה מכל רגע. "בצבא הכרתי את העולם. לא הייתי מחוברת לזה שיש אנשים עם חיים אחרים והייתה לי התבגרות מאוחרת לגלות מי אני בכלל. היה לי חבר בקיבוץ וחשבתי שאני רוצה לחיות בקיבוץ, כל מיני דברים נפתחו לי. זו הייתה תקופה שהתיאטרון היה מודחק אצלי, ניסיתי לגלות עדיין מי אני ומה אני אוהבת".

"בגלל שעשיתי שם סדנה לפני כן, אמרו לי שאני יכולה להגיע רק לשלב האחרון של האודישנים והגעתי מאוד לא מוכנה לקבל את המילה לא. היה לי ביטחון מופרז שאני בפנים, אז לא נרשמתי לשום בית ספר אחר. בסוף לא עברתי את המבחנים והלא הזה היה לי מאוד קשה. נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב, למדתי תיאטרון, אבל היה לי מאוד קשה שאני לא משחקת".

אחרי שסיימה את הלימודים באוניברסיטת תל אביב, טסה כהנא לניו יורק ונרשמה לבית הספר למשחק של לי שטרסברג. היא נשארה שם שש שנים, במהלכן הכירה גם את בעלה. כשחזרה לישראל,' נכנסה להריון, מה שהאט אצלה את הקצב. "כשהגדולה שלי הייתה בת שנתיים והבן האמצעי נולד, לא יכולתי לקבל את זה שאני לא מופיעה. זה הרגיש לי כמו מוות, לא יכולתי לוותר. הלכתי להופיע עם עיניים טרוטות מחוסר בשעות שינה, ופשוט סבלתי. אז אמרתי לעצמי תבחרי – או שאת עושה את זה או שאת עושה את זה. הפסקתי את המופע, הבנתי שאני לא יכולה לצאת בלילות, אי אפשר לעשות את זה ביחד. הילדים היו מאוד קטנים, וגם אם הייתה לי עזרה, זה לא משנה, היה משהו אצלי גם שלא רצה לשחרר.

"גם עכשיו אני יכולה להרגיש את רגשות האשמה, אבל היום אני במקום שזה הזמן שלי וזה בסדר אם אלך. הילדים שלי מקבלים מספיק, אני חושבת על ההורים שלנו איך גידלו אותנו. אמא שלי בכלל לא ידעה באיזו כיתה אני. בטח שלא ישבה איתי על השיעורים ויצאתי בסדר גמור. אני אומרת איפה אנחנו שופטות את עצמנו. הרי ממילא הילדים שלי ייקחו פסיכולוג. אני רואה כבר את רשימת הטענות של הבת שלי. אפשר לחיות חיים שלמים עם רגשות אשם וברגע שאני אומרת: 'על הזין שלי, אני בפנים יודעת מה נכון לי', אז לא אכפת לי מה יגידו. לפחות עם עצמי אני חיה בשקט וזה הכי חשוב".

על כל הדברים האלה של החיים, היא מדברת במופע שלה "מחשבות אסורות". וביום חמישי הבא, 18 בינואר, היא תגיע לאולם הספרייה בקרית אתא והיא מתרגשת מאוד. "זו הפעם הראשונה שאני מופיעה בקרית אתא וזה מאוד מרגש אותי, כי המקום של ההופעה, אולם הספרייה הוא ברחוב רמז, ליד הבית של ההורים שלי. כל הכרטיסים נמכרו וזה מרגש, כי זה כאילו לפגוש את הילדות שלי ממקום בוגר. אני מההורים האלה, שכל פעם שאנו נוסעים לבקר את ההורים שלי, מסכנים הילדים שלי, אני חוזרת על אותם משפטים ואותם סיפורים. הנה בית הספר שלמדתי בו והנה המרכז. גם על זה אני מדברת במופע, שאנחנו אומרים שלא נעשה כמו ההורים ובסוף אנחנו עושים אותם, כי הם כל כך מוטבעים מבפנים, שזה בלתי נמנע".

הכתבה המלאה מחר בהד הקריות וכבר הערב במהדורה הדיגיטלית. לחצו כאן.