בגיל 81 יומו של אברהם כהן מקרית חיים עמוס כמו של צעיר בן 18 שמתרוצץ ממקום למקום. כמעט כל יום הוא נמצא במקום אחר בארץ, נותן הרצאה, מלמד או נמצא בשירות מילואים פעיל. כהן, שמחזיק בדרגת אלוף משנה, ממשיך גם היום לעשות שירות מילואים, וכפי שהוא אומר: "עד היום לא קיבלתי מכתב שחרור ממילואים".
את דרכו בצה"ל הוא החל כשהתגייס לנח"ל, עשה קורס מ"כים ולאחריו יצא לקורס קצינים. הוא שירת כמפקד פלוגה, ובמלחמת ששת הימים נפצע במהלך קרב קשה בג'נין, ששבו נהרגו 12 לוחמים ונפצעו יותר מ~40. "רצו לחתוך לי את הרגל, אבל אני לא הסכמתי", מספר כהן, "אחר כך עשיתי קורס מג"דים של השריון ושירתי כסמג"ד בגדוד טנקים". כהן שירת גם במלחמת יום הכיפורים והמשיך בשירות עוד שנה לאחר סיום המלחמה.
"בעיקרון אני עושה מילואים משנת 1957", הוא אומר בצחוק. וכשהוא לא במילואים, הוא איש חינוך. כהן היה מנהל בית הספר התיכון רודמן בקרית ים והיום הוא מנהל מערכת להכשרת מורים. הוא הספיק לכתוב עשרות ספרי הדרכה בתחום החינוך וגם חוברות הדרכה צבאיות. חדר העבודה שלו עמוס לעייפה בחומרים שכתב, ובפינה יש שורה של תיקים. "יש לי תיק לכל יום", הוא מסביר, "כל יום אני עושה משהו אחר _ יש תיק להרצאה, תיק להדרכה, תיק לצבא וכך הלאה".
לכהן שלושה בנים, תשעה נכדים ושני נינים, "ואף אחד לא אומר לי להפסיק את המילואים. בקצב הזה עוד ייתנו לי דרגה של רמטכ"ל במהלך המילואים", הוא מחייך, "הדור הנוכחי הוא יותר חכם מאיתנו בעיקר בנושאים טכנולוגיים, הם שמים אותנו בכיס הקטן בתחום הזה, כי הם גדלו על הדברים האלה. במקביל, השנים עושות את האדם חכם יותר ובעל ניסיון, אז אני מביא איתי את חוכמת החיים והניסיון שלי. כשאני מגיע למילואים ופוגש את החבר'ה הצעירים הם אומרים לי 'כל הכבוד'. הצבא הוא של העם וצריך לשרת מטרות לאומיות. הייתי מאוד שמח אם הצבא היה עושה רק אימונים".
לכהן אין שום כוונה להאט את הקצב. "כל עוד אני הולך על הרגליים אמשיך לעבוד וללכת למילואים. אני מסתכל על החברים שיצאו לפנסיה ומרביתם עם לחץ דם גבוה, המילואים הם התרופה להיות צעיר".
כהן צוחק ואומר כי החליט לתרום את גופו למדע לאחר מותו. "החלק הכי חשוב אצלי זה הטוסיק, שיראו איזה טורבו היה לי שם".
