fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

מול תא הזכוכית

התמסרות חינוכית. ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)
התמסרות חינוכית. ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

המשורר יהונתן גפן השווה את עהאד תמימי לאנה פרנק, עורר סערה והוחרם מהשמעתו בגלי צה"ל בהוראה של שר הביטחון אביגדור ליברמן.  במקביל ניצולי השואה יצאו השבוע במחאה והתנגדות לגירוש פליטים מהמדינה והעלו נושא חדש  לסדר יום הציבורי על  השפעות השואה על החברה הישראלית. הדיון  ההקבלתי על השואה ונגזריה, גזענות וטבח מבהיל כשמדובר בעמים אחרים.  זו אחת השאלות איתה מתמודדים כיום גם במוזיאון בית לוחמיהגטאות כשהמשימה  היא להביא אנשים  למוזיאון ולדבר בראי הזמן. במוזיאון מאמינים שמבקרים לא יפסיקו להגיע כל עוד התכנים יגעו בעולם הפנימי והרבה פחות בתיעוד סיפורים זוועתיים.

בבית לוחמי הגטאות הוצב השבוע התא המקורי ממשפטו  של אדולף אייכמן שהוחזר לישראל אחרי סיבוב ארוך של שנים במוזיאונים בעולם. לראשונה גם יוצגו  במוזיאון לוחמי הגטאותבקיבוץ עדויות וטקסטים לא מוכרים של אייכמן, במסגרת תערוכה חדשה.

מנכ"ל בית לוחמי הגטאות ד"ר ענת ליבנה  מבינה את ההתעוררות בתקשורת ימים לפני יום השואה הבינלאומי. היא אומרת בכאב שהתעוררות מהסוג הזה צריכה להיות בהקשר של כל יום בשנה, אך  גם היא מבינה שהטבע האנושי  צריך ציוני דרך, בהם הוא מתעורר לנושאים מסוימים.

 המוזיאון הראשון בעולם

קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד באפריל 1949 על גבעה בין עכו לנהריה. המייסדים – כולם ניצולי שואה, היו מאוחדים במטרה אחת, לבנות חייהם בארץ ישראל. עם עלייתם ייסדו קיבוץ, לזכר לוחמי הגטאות ולזכר בני משפחותיהם שנרצחו. טקס הנחת אבן הפינה נקבע לאפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה. באותו יום הייתה ראשית הקמתו של מוזיאון שייעודו: הנצחת החיים היהודיים באירופה וחורבנם, תנועות הנוער, ההתנגדות, והחזרה לחיים אחרי השואה. באותו יום התקיים גם טקס הזיכרון הראשון שעתיד להיעשות מאורע של קבע בלוח השנה הישראלי. "הבית" כפי שהוא נקרא על ידי אנשיו, הוא מוזיאון השואה הראשון בעולם שהוקם על ידי ניצולי שואה בחצר ביתם, בתוך חיים וחברה הנבנים מחדש

 במוזיאון לוחמי הגטאות עובדים 100 אנשים הפועלים בשליחות לתעד ולאסוף חומרים ועדויות. עם השנים  המוזיאון עוסק בשאלת העניין והמסר שצריכים להיות מוצגים לחברה הישראלית. השואה  והשפעתה על העם היהודי לאורך הדורות אינם יורדים מסדר היום.

ד"ר לבנה הייתה שמחה אילו היו יותר מבקרים במוזיאון המנוהל באופן עצמאי על ידי עמותה ונתמך מכספי תרומות בלבד.  השבוע כשהיא קיבלה את תאו של אייכמן שהגיעה בטיסה מניו יורק היא עובדת על יצירת תערוכת קבע שתיתן דגש על משפט כיום.

ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)
ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

זיכרון קצר

 ד"ר ליבנה, בת 62, אמא לשלוש בנות מתגוררת ביישוב עצמון בתחום המועצה האזורית משגב. היא נולדה בקיבוץ בית השיטה ומספרת כי בקיבוץ מעולם לא דיברו על השואה יותר מידי.

"למעט אירועים רשמיים וטקסים, ידענו מי הם ניצולי השואה החיים בקרבנו, אבל בזה נגמר הסיפור, זה לא היה נושא מרכזי בסדר היום כפי שאני עוסקת בו כיום", מסבירה ד"ר ליבנה, "אבי עלה לארץ מוורשה לפני המלחמה, כך שלי אין סיפור אישי מאחורי. רק בחודשים האחרונים כשעבדתי על התערוכה החדשה על וורשה גיליתי הרבה על תרבות חייו".

ד"ר ליבנה מגדירה את עצמה קודם כל כאשת חינוך.  במשך שנים עבדה בתור מורה להיסטוריה במערכת החינוך בקיבוץ ולאחר מכן בתיכון משגב והדריכה מורים והכשרה להוראה במכללת אורנים. לאורך השנים התמחתה כהיסטוריונית בחקר השואה.  מחקרה עסק בזיכרון השואה סביב זיכרונות של ניצולים. ד"ר ליבנה הייתה שותפתה להקמת המרכז לחינוך המוניסטי בקיבוץ. בשש שנים האחרונות משמשת מנכ"לית המוזיאון.

"יש מבקרים במוזיאון לאורך השנה, הרבה חיילים, בני נוער ותיירים, אך הייתי רוצה שהקהל הישראלי יתעניין יותר  במיוחד כי אנחנו כל הזמן מחדשים. שאלת המפתח של המוזיאון שבה אנו עוסקים היא איך לטפל ביום שלא יישארו ניצולים שיספרו את הסיפור", מסבירה ד"ר ליבנה, "כך שיישאר נושא מרכזי וחי ונושא שלא רק מרגש כסיפור עבר, אלא עובר להיות חלק מהשקפת העולם של אנשים ולא רק מהמקום של מה עשו לנו, איך רדפו אותנו, אלא מהמקום של איזה חברה אנחנו רוצים להיות.

העיסוק בחינוך בהקשרים רחבים בהוראת השואה קשורים גם בסיפורים המאד חשובים של הניצולים ובהיסטוריה של השואה בחינוך והם הערכים המנחים אותי בעבודה במוזיאון. חשוב לי לפתח את העבודה החינוכית שתהיה אטרקטיבית גם לצעירים של היום.  להגיד שזה קל? זה ממש לא קל. אלא אם מוצאים את הדרך לעניין אותם בשאלת שאלות ודילמות סביב דברים שהתרחשו כדאי לרתק אותם ולא רק בסיפור על אבל, חורבן וקורבנות. זה הכיוון שאנו מתווים".

700 שמות חדשים. תערוכת ילדי הולנד  (צילום: אדריאן הרבשטיין)
700 שמות חדשים. תערוכת ילדי הולנד (צילום: אדריאן הרבשטיין)

הילדים שגורלם לא נודע

יום השואה הבינלאומי שיחול מחר (שבת)  מהווה ציון דרך במוזיאון בית לוחמי הגטאות.התערוכות החדשות: 'ורשה היהודית _סיפור על רוח האדם', 'משפט אייכמן', ותערוכת הנצחה לזכרם של 3000 ילדים הולנדים, יהודים וצוענים, שנרצחו בין השנים 1942 ל~1945. התערוכותהן על  עכשווית ומשתמשות במולטי מדיה וסרטים משוחזרים ושימוש בשחקנים.

רגשות מעורבים עולים מול תא הזכוכית במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים. הסצנות ממשפטו שסוקר בכל רחבי העולם נחקקו באנשים כאירוע שלא ישכח עולם ורובת גם נכתב על השפעתו על החבר הישראלית.  בתערוכה מוצג התא המקורי ממשפטו של הפושע הנאצי בשנת 1961, שהוחזר לארץ לאחר שהוצג בארצות הברית בשנים האחרונות. לצד התא יוצגו בתערוכה עדויות וטקסטים סביב המשפט, ובראשם ציטוטים של אייכמן שמובאים לראשונה בעברית ובמסגרת ישראלית שנלקחו מתוך "מסמכי סאסן", ראיון רחב היקף שערך עימו העיתונאי ההולנדי הנאצי וילם סאסן שנים ספורות לפני לכידתו, שפורסם במגזין Life במהלך שנת 1960.

לצד זאת, בתערוכה יוצגו ציטוטים של התובע הראשי במשפט גדעון האוזנר, ומיצב קולי שבו שחקנים מקריאים טקסטים בקולם של ארבעה משקיפים שדיווחו על המשפט לציבור מדי יום: העיתונאי אורי אבנרי שסיקר את המשפט עבור "העולם הזה", הפילוסופית חנה ארנדט, שסיקרה עבור "הניו יורקר", המשורר חיים גורי שסיקר עבור "למרחב" והסופר הארי מוליש שסיקר עבור השבועון ההולנדי "Elsevier.

במקביל נפתחה על פני שלושה אגפים במוזיאון תערוכת קבע חדשה ויוצאת דופן בהיקפה: "ורשה היהודית –  סיפור על רוח האדם". התערוכה חושפת לציבור פרק לא מוכר דיו בסיפורם של יהודי בירת פולין במהלך המלחמה ובמיוחד לפניה, כשבאותם הימים מדובר היה בעיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה. בין היתר מדובר בעדויות מרגשות המוצגות לראשונה מאוסף שונים כדוגמת אלו של תנועות הנוער הציוניות, הארכיון המחתרתי "עונג שבת" ומאוסף יאנוש קורצ'אק. למשל עקומת משקל ומידות של הילדים שכתב ושרטט קורצ'ק בעצמו, שרטוט של חדר האוכל בבית היתומים פרי עטו של החניך יוסף שטיינהרט ועוד.

"ניסינו להביא את עוצמת החיות, את התושייה, את גילויי הסולידריות וההתגייסות לעזרה הדדית, על אף המצב ההולך ומחמיר. זאת, לצד גילויים אנושיים אחרים של חוסר אונים ואף של השחתה. רצינו להעמיד במרכז את האמונה באדם ואת החמלה. ליצור אמפתיה כלפי האנשים הכלואים במציאות קשה של ניתוק וחוסר וודאות. להאדיר את היכולת שלהם לבחור בטוב, ליצור, לפעול למען האחר. הם ומעשיהם יכולים להיות עבורנו ועבור ילדינו מקור השראה", מסבירה  ד"ר ליבנה

 אחת התערוכות המרגשות ביותר היא הנצחתם של  הילדים ההולנדים. למעלה 19 אלף ילדים גורשו ורק מעט יותר מאלף שרדו. התערוכה מבוססת על ספר מאת חוס לאוטרס ואלינה פנווארד, הוצגה בשנת 2012 באמסטרדם, ובגרסתה הישראלית תחת האוצרת יערה גלאור, מוצגים כעת עוד כ~700 שמות חדשים ופרטים שלא היו ידועים עד כה על ילדים שנספו, כשהחיפוש אינו בא אל סיומו.

התמסרות חינוכית. ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)
התמסרות חינוכית. ד"ר ליבנה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

שליחות חינוכית

ד"ר ליבנה שואפת שהחברה הישראלית תהיה חברה הומנית: "יש קריאות של אמנים והפגנות מכל עבר – יש התעוררות סביב הנושא,  אבל זה עניין שצריך להיות חלק מהחינוך הערכי שלנו לאורך כל השנה.  אולי לא היינו מגיעים למצבים שהגענו היום. אם היה מי שיעסוק בערכים החברתיים של השואה לאור העובדה שהעם היהודי היה פעיל ונרדף וביקש חסויות וביקש סיוע מאחרים במצבים הקשים שהיה בהם. לכן חשוב  שהקהל  יבקר במוזיאונים גם בהזדמנויות אחרות  ולא רק בנושאים בוערים על סדר היום.

ההסתכלות בתערוכות החדשות הם על בני אדם. על אותם יהודים שחיו בוורשה היהודית לפני השואה. על הזרמים הרעיוניים שהיו בה והיו סותרים. גילינו  כמה ורשה הייתה חיה, תוססת, מודרנית  עם יצירה תרבותית בלתי רגילה הייתה שם, דרך העיניים של אנשים שחיו שם.

גם בתערוכה על הגטו מעבירה את ההסתכלות של אנשים שחיו באותם זמנים והתמודדו עם חוסר ודאות. איך היהודים התמודדו בדרכים שונות בתוך ההוויה. לא איזה מדיניות הנאצים  כפו עליהם, אלא איך הם הרגישו וחיו את המציאות שבתוכה הם היו.  זו זווית שיכולה תמיד להיות מעניינת גם למי שאין לידם סבא וסבתא שחיו באותה התקופה. ברגע שמטפלים בנושאים מורכבים עם אלא שהתמודדו זה הופך את זה למעניין יותר.

"הנושא בשבילנו הוא נושא להתמסרות מקצועית וחינוכית. זו מטרה  מספיק חשובה בשביל כן לעסוק בזה. אני יכולה להגיד שיש במוזיאון קרוב ל~100 עובדים והם  באמת מרגישים שהם נמצאים במקום שמאד משמעותי להם שהופך  את העבודה ללא סתם  מקום להשתכר בו  את משכורתם החודשית, אלא מקום שהם מרגישים הזדהות מאד עמוקה איתו  ומחויבים לו. ואני חושבת  שלמרות כל הקשיים  האחרים שיש במקום כזה שנשען על כספים ציבורים בקושי ובעיקר תרומות, העובדה שהם נמצאים במקום כזה נותנת להם הרבה מוטיבציה. גם אני  למדתי  דברים שקשורים לעבר שלי ואף אחד לא דיבר איתי עליהם אף פעם.  אולי הגיע הזמן  באמת שנתעורר ונבין את השורשים  העשירים שיש לכל אחד מאיתנו בקהילות שחיו הסבים הסבתות.

 לנות שלי יש פחות זיקה לנושא השואה אלה יותר בנושא החינוכי והערכי, בדאגה לשונה והאחר וערכים של צדק חברתי ואני מאד גאה שהצלחתי להנחיל בהן את זה. אני חושבת שחלק מהעיסוק בשואה, שאסור לשכוח אותו הוא לא רק  לעסוק בקרבנות אלא  הרבה יותר במה זה מחייב אותנו כחברה כלפי הפליטים שבתוכה והמקלט שבתוכה וגם כלפי קבוצות אחרות שחיות איתנו שלפעמים מתייחסים בחוסר הבנה, בגזענות והתנשאות ובחוסר דמוקרטיה ושוויון ערך האדם שהתחייבנו עליו בהכרזת העצמאות בעקבות השואה".

"משפט אייכמן השפיע על החב הישראלית. ד"ר ליבנה" (צילום: אדריאן הרבשטיין)
"משפט אייכמן השפיע על החב הישראלית. ד"ר ליבנה" (צילום: אדריאן הרבשטיין)

תקווה לגליל

 ד"ר ליבנה  אומרת כי הכחשת שואה לא רווחת בארץ. במוזיאון הם מפעילים מעריכים של עבודה גם מול המגזר הערבי.  ד"ר ליבנה: "אני חושבת במקרה עם המגזר זו לא הכחשה אלא בורות. לא יודעים מה זה השואה, מכירים אותה רק בהקשר של ניצול לצרכים פוליטיים.  אחת המטרות  הכי חשובות שלנו היא לעסוק מה היה שם. למה השואה ייחודי, מדוע  מדובר במקרה קיצון ובאמת יש מה ללמוד ממנו ולא דומה לכל מקרה אחר. יחד עם זאת, אני חושבת שחלק מהשאלה היא איך אנחנו מצליחים להביא את הסיפור את שלנו  תוך הקשבה לסיפורים אחרים. איך אנחנו מצליחים לכפות את הסיפור שלנו בלי לכפות על מגזרים, וגם להם יש את הסיפורים שלהם ואת הסבל שלהם גם אם  הוא לא דומה, הוא ראוי לקשבה ולעניין מצידנו. הציבור של הגליל גם הערבים, הדתיים ויוצאי אתיופיה וגם עם תיירים מארצות שונות, הוא תמיד מאיזושהי הסתכלות  מה מהסיפור רלוונטי להם, ולמה אנחנו רוצים להקשיב ואז גם להיות זכאים שיקשיבו לנו".

 בחזרה לתודעה

 ד"ר לבנה מסבירה כי תא אייכמן מהמשפט הוענק למייסדי הקיבוץ כיוון שסייעו בהכנות למשפט. "התא ישב כאן כל השנים והוא שייך לבית לוחמי הגטאות.  לאור ההתעסקות הגדולה במשפטו של אייכמן הוא סייר במשך שנים בתערוכות בעולם.  השבוע הוא הגיע בטיסה מניו יורק ואנו מקימים אותו בחזרה.

 סביבו בחודשים האחרונים אנו עובדים על יצירת תערוכת קבע שתיתן דגש למשפט ועל המשמעות של המשפט לנו היום, והשאלות שהעלו אז העיתונאים וההיסטוריונים ורלוונטיות לחיים שלנו היום. פחות אנחנו עוסקים מה קרה לחברה הישראלית במשפט אייכמן כי הנושא טופל בהרחבה. אנו מנסים להפוך אותה  לעוד נקודת ציון חשובה בעבור המבקרים במוזיאון.

 מה קרה בשואה עצמה ומה אחרי השואה, ומה הדורות של היום צריכים לעסוק בו במשפט הבינלאומי. כמו איך כחברה אנו מגיעים למצב בו אנשים כמו אייכמן יכולים לפרוח בתוכה, כולל המשפט עצמו והדרך שבה האוזר הציג את חשיבות המשפט ואת האופן שבו אייכמן היה שותף למעשה הנורא והרצחני. לכם כל הנושא רלוונטי להיום ולא רק בדרך נוסטלגית, להתפרק על החפץ שבו ישב הנאשם.

אותו אייכמן שעמד למשפט, הגן על עצמו וציית לפקודות, היה אחראי להובלת השמדה של 18 אלף ילדים הולנדיים ומתוכם אנו יודעים רק על 3000.  בתערוכה השלישית אנו מציגים תיעוד חדש על ילדים נוספים".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות