fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

מה כבר אפשר לעשות בכרמיאל עם תואר שני בריקודים סלוניים? מתברר שלא מעט

גניה לבנט מלמדת ריקודי נשף בעיר משנת 1992 ומנהלת את להקת "פרחי כרמיאל" אותה הקימה. היא הביאה את הלהקה להישגים מרשימים בארץ ובחו"ל, וגאה לראות הורים שרקדו אצלה שולחים את ילדיהם
להקת פרחי כרמיאל, צילום אלכס הובר

גניה לבנט הייתה הראשונה ללמד ריקודי נשף בכרמיאל משנת 1992. ב-25 השנים הבאות טיפחה מאות רקדנים מקצועיים במסגרת להקת "פרחי כרמיאל" אותה הקימה מאז הגיעה לארץ ומנהלת עד היום. היא כוריאוגרפית, בעלת תואר שני בריקודים סלוניים מטעם האוניברסיטה הממלכתית בז'יטומיר, אוקראינה, וידועה בעיר כמי שהובילה את תחום הריקודים הסלוניים להישגים מרשימים בארץ ובעולם. כמו כן חיזקה את הרב תרבותיות ופעלה להידוק הקשר עם קהילות יהודיות באירופה ובארצות הברית.

הזוג לבנט עם שתי הבנות, ענת ואפרת, עלו לארץ עם פתיחת שערי מסך הברזל בשנת 1990, תחילה לקריית ביאליק וכעבור שנה העתיקו את מגוריהם לכרמיאל. לכך הייתה אחראית ציפור רוזנטל שהתרשמה מאוד מתואריהם של שני בני הזוג והיה חשוב לה למשוך אותם לעיר. כך ליוותה את גניה לפגישה שנקבעה אז עם מנכ"ל רשת המתנ"סים, אבי מרקוביץ' ז"ל. לבנט הגיעה מצוידת בקלטת של הלהקה שלה מאוקראינה עמה היא עבדה במשך 15 שנה. ועד היום היא זוכרת איך מרקוביץ' ז"ל צפה בקלטת ואמר: "זאת קלטת מזויפת. כל העולים המגיעים משם הם בעלי דיפלומה שאותה קניתם בכסף. כאן בישראל בנים לא רוקדים עם בנות לכן אין סיכוי שבישראל ירקדו ככה. בישראל לא נותנים ידיים".

פרחי כרמיאל חוגגים חצי יובל צילום אלכס הובר
פרחי כרמיאל חוגגים חצי יובל צילום אלכס הובר

לבנט נולדה בז'יטומיר, אוקראינה, בשנת 1956. "זאת עיר קטנה עם 320 אלף תושבים אבל עם 40 בתי ספר לריקוד". ההורים ברחו לקזחסטן במלחמת העולם השנייה וכך ניצלו. אחרי המלחמה החיים היו קשים והם חזרו לביתם בעיירה. "כשסבא ראה מה הגרמנים עשו לבית הוא נפטר מצער".

  • צפו ב"פרחי כרמיאל" על הבמה בז'יטומיר

לבנט: "הבנתני שעם הריקודים אין לי מה לחפש בישראל. מאחר שהיה לי גם  תואר שני בחינוך, בנוסף לראשון שהיה בריקודים והקנה לי גם תואר בתרפיה, הלכתי להוכיח את התואר השני בחינוך. בזכות השילוב של תואר בתרפיה ותואר שני בחינוך לקחו אותי לעבוד עם ילדים ליקויי למידה. אגב, חלק גדול מהילדים בלהקה הם לקויי למידה, יש ילדים עם בעיות שמיעה, עם בעיות תקשורת".

בתואר של לבנט בריקודים לא הסכימו להכיר בארץ כיון שלא ממש ידעו איך לתרגם את הדיפלומה  ושמות הריקודים לא הובנו.

גניה לבנט, צילום פרטי
גניה לבנט, צילום פרטי

 

אז מה את עושה היום?

"אני מורה בבית ספר הדקל, בו אני מלמדת מתמטיקה בכיתות רגילות, מרכזת מגמת מתמטיקה וגם עובדת עם ילדים לקויי למידה. התחלתי פה עם חצי משרה בדקל וחצי משרה בבית ספר "הפרחים". בפרחים לימדתי ריתמיקה בכל השכבות ובאותם ימים כל בית הספר רקד. המנהלת הייתה אז חנה כוהני שגם היא הגיעה מרוסיה ולכן, תרבות הריקוד לא הייתה זרה לה".

איך התחלת עם הלהקה?

"המנהלת כוהני ביקשה מוועד ההורים הבית ספרי לפתוח חוג לריקודים סלוניים. באותה שנה, 1992, התקיים אירוע בהיכל התרבות לציון עשור לבית הספר "הפרחים" והתבקשתי להכין ריקוד לדוגמה. הופעתי יחד עם יורי אינגרמן, שהפך שותפי ללהקה בשנים הבאות. ההדגמה הייתה מוצלחת ורבים הצטרפו אלינו. בהמשך הקמנו גם להקת מבוגרים".

בתחילת הדרך הלהקות פעלו במסגרת ועד הורי "הפרחים" שלימים הפך לעמותה הפועלת גם היום בניהולו של פרדי לסרי.

"ההתלהבות הייתה מאוד גדולה בשנה השנייה, היו 180 ילדים מכיתות א' עד כיתה ו' מבתי ספר שונים בעיר. כשהילדים סיימו את בית הספר היסודי ועברו לחטיבה הם המשיכו לרקוד ולהתפתח כלהקה. באותם ימים רקדו כ-200 רקדנים. היום יש בסביבות 60".

היום מצב הריקודים הסלוניים כמו גם ריקודי העם חלש משהיה בעבר, לבנט מייחסת את זה לפתיחתם של חוגים רבים מדי לריקודים, כך שיוצא מצב שישנם חוגים עם ארבעה עד חמישה זוגות בלבד.

ריקודים סלוניים זה לעשירים

"בהתחלה היה לנו מאוד קשה להסביר שיש חוקים ודרישות שחייבים לעמוד בהם. המאמנים הטובים ביותר לריקודים סלוניים בנבחרת ברית המועצות היו בני הזוג נורבייש. הם אמרו פעם שבריקודים סלוניים צריכים לעסוק רק אנשים עשירים מאוד ובעלי תודעה תרבותית גבוהה. למה עשירים? בלל שהחליפות והנעליים מאוד יקרים. שמלה לתחרות לדוגמה עולה היום כ-5000 שקלים וצריך שתיים כאלו. אצלנו כל השמלות למופעים נתפרו בכסף ששילמה העמותה ולא ההורים".

להקת "פרחי כרמיאל" היא היחידה בעולם שעובדת גם בתחום האמנותי וגם התחרותי. "בתחום הזה נהוג שיש שתי מגמות, האחת אמנותית והשנייה תחרותית. אלא שבכרמיאל ההשתתפות בתחרויות מתבצעת על ידי זוגות רקדנים מהלהקה האמנותית".

איך מסתדרים עם העלויות הנלוות?

"הלהקה יוצאת ללא הורים. בפעם הראשונה הצטרפה לעזרה זהבה קקון, בנה יניב רקד אז בלהקה. היו הפרות משמעת של כללים ומאז אנחנו נוסעים ללא מלווים. מסתבר שלהורים קשה יותר לקבל משמעת מאשר לילדים. כמעט על כל דבר התווכחו. לדוגמה צבע התחתון יהיה תמיד בצבע של השמלה, אז למה צריך? ולמה לא לבן או כל צבע אחר".

מי הילדים שמגיעים ללהקת ריקודי נשף?

"בשנים הראשונות רוב הילדים היו ישראלים ומיעוטם בני עולים. בישראל נושא המשמעת שונה לחלוטין ממה שנהוג ברוסיה, אוקראינה ושאר המדינות, לכן, כשהגעתי לכאן נאלצתי להוריד את הרמה. שם למדו לפחות ארבע פעמים בשבוע, מינימום שלוש שעות כל פעם. כאן עובדים שלוש פעמים בשבוע, שעה וחצי כל פעם. גם ההתייחסות לריקודים הסלוניים שונה, בשל העובדה שריקודים סלוניים הם לימודים אקדמאיים, שם ההורים ידעו שזה מקצוע והילדים יוכלו להתקבל לכל אוניברסיטה כי זה נחשב ללימודים לספורטאים".

פרחי כרמיאל צילום אלכס הובר
פרחי כרמיאל צילום אלכס הובר

איך את הגעת לזה?

"אני רקדתי מגיל שש. ישר אחרי בית הספר התקבלתי לאוניברסיטה. כאן בארץ זה קשה, ישראלים חושבים שהכל יבוא לבד. הם לא מבינים שכדי להיות אמן או ספורטאי צריך להשקיע המון מוטיבציה והשקעה פיזית, גם כספית. בהופעות התלבושות הן של העמותה, אבל בתחרויות ההורים קונים את התלבושות".

איזה ריקודים רוקדים אצלך ומה את הכי אוהבת?

"אני מלמדת את כל סוגי הריקודים הקלאסים וגם ריקודים דרום אמריקאים. מכולם אני הכי מתחברת לריקוד הטנגו".

כשהקמת את הלהקה האמנת שתגיעו למקום שבו אתם היום?

"לא האמנתי שאגיע לרמה שהייתה לי באוקראינה ונגיע להישגים גדולים. בחו"ל היינו עשר פעמים ורק להופעות. בתחרויות משתתפים רק בארץ. השנה אנחנו מתוכננים להופיע במינכן,

היינו בגרמניה חמש או שש פעמים, בצרפת, בארה"ב, באוקראינה וזו פעם שנייה למינכן. בנסיעות המטרה היא להראות לילדים את היופי של אותה ארץ. באוקראינה נסענו לקייב. בגרמניה התארחנו אצל הקהילה היהודית. בכל מדינה שאנחנו מגיעים אליה אנחנו משלבים את התרבות של אותה מדינה וגם את ישראל. תרבות יהודית בכל מופע. מסיימים תמיד עם התקווה ודגל ישראל".

מה התוכניות לעתיד?

"אני מרגישה שאני חייבת לגדל דור שאוכל להעביר לו את הלהקה. כשאני רואה מה ריקוד עושה לבוגרים כשהם יוצאים מהצבא לסוף שבוע, למשל, במקום ללכת הביתה הם מגיעים לאולם ורוקדים. זה מה שמחזיק אותי כשאני רואה מה הריקודים עושים ועשו לילדים. גם ילדים שהיו מהשנים הראשונות הם היום הורים ששולחים את הילדים שלהם. דור מביא דור חדש".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות