"כל עוד הוריי היו בחיים, לא סיפרתי"

ערב יום השואה ומחר יתקיימו בפרדס חנה כרכור, כמו במקומות נוספים בארץ ובעולם, מפגשי "זיכרון בסלון" שבהם מתארחים ניצולי שואה ובניהם בבתים פרטיים ומספרים את סיפוריהם.

אילן שריף, תושב פרדס חנה כרכור ומהמתנדבים המניעים את האירוע ומארחים את המפגשים, מספר: "התארגנה קבוצה קטנה של תושבים מפרדס חנה בנושא, והחלטנו שאנחנו רוצים לעודד את הפרויקט העולמי של 'זיכרון בסלון' בפרדס חנה. מאות אלפים השתתפו בו בשנה שעברה. אנחנו רוצים לייצר שיח לשמוע מהניצולים את סיפורם האישי ולייצר שיח אנושי על השואה, מחשבה, שאלות ושיחה, לא רק לקבל את הנושא באופן טקסי וחד צדדי, ולעשות תיקון קטן עם הניצולים, שבהתחלה לא רצו לשמוע אותם. כיום יש לנו 23 בתים ביישוב שבהם יתקיימו מפגשים, כולל שתי פנימיות שציוותנו להם אנשי עדות. אנחנו נמצאים היום בשנים האחרונות שבהן אפשר לשמוע את הניצולים. חלקם מאוד מבוגרים, אנחנו מעודדים אותם לספר. אנחנו נמצאים על סף התקופה שבה נצטרך לעמוד מול יום השואה בלי שיהיו לנו ניצולי שואה, ונצטרך לחשוב איך לעשות זאת בצורה שאינה פלקטית ומנותקת".

בעניין השתתפותם של בני הדור השני מרחיב שריף: "בני הדור השני עברו דברים מורכבים וקשים, בעצמם ומול הסיפור של הוריהם. עלינו להחליט איך להתייחס אליהם ואל סיפורם, כנושאי הנראטיב של השואה, ואנחנו משתדלים לשלב אותם בפעילות כמספרי הסיפור של הוריהם, גם אם ההורים לא בחיים. הקהל שבא מאוד מגוון וכולל מבוגרים ובני נוער, והורים וילדים ביחד. הרבה פעמים הורים לא כל כך יודעים איך לדבר עם ילדיהם על הנושא, וזה פותח גם שיחה פנימית".

אריאלה בכר, תושבת כרכור, דור שני לשואה, תתארח בביתו של שריף הפעם. "זו הפעם השלישית שאני משתתפת ב'זיכרון בסלון' ומספרת את הסיפורים של אבי ושל אמי", היא מתארת, "כל עוד הוריי היו בחיים, לא סיפרתי. עכשיו הם לא נמצאים, ולי זה מאוד משמעותי. השנה סיפרתי גם בשכבת יא', לקראת מסע לפולין. אני מנסה ליצור רצף של מה שהם עברו מלפני המלחמה ועד לאחריה, כשהגיעו לארץ".

מעבר למתן העדות, בכר מחדדת את המסר המיוחד שהיא רואה בסיפור. "בסיפור של הוריי אני רואה שגם בתוך הזוועה והדברים הקשים והלא נתפסים שהתמודדו איתם, הם מצאו את המקום של הבחירה והצליחו לבחור. זה מאוד משמעותי לנו בכל מצב בחיים. לדוגמה, אמי ושתי אחיותיה היו יחד במחנה ריכוז, כמעט לא היה שם אוכל, הן עבדו מאוד קשה. הן הקפידו ללכת תמיד זקופות ולעזור אחת לשניה, מעולם לא היו עם כינים וטפילים כי טיפלו בכך, וכשהגיע אוכל, תמיד נתנו אותו אחת לשניה ואמרו 'קודם תאכלי את'. הן לא נתנו לסיטואציה למעוך אותן כבני אדם. הפעם אספר את סיפורו של אבי, שבחר כילד בן 13 במלחמה להסתובב ולשרוד לבד".