fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

יצאו ממצרים

משפחת שוויקה הנהריינית עלתה לארץ ממצרים בימי מלחמת קדש. סיפור עלייתם המיוחד תועד השנה לראשונה במפגש משפחתי. המשפחה, שנראית כאילו יצאה דווקא מאירופה, היא שושלת של סוחרים מחלב שקיבלה את שוק חייה כשהגיעה לנהריה. היסטוריה בהתגלמותה
משפחת שוויקה במפגש המשפחתי (צילום: פרטי)
משפחת שוויקה במפגש המשפחתי (צילום: פרטי)

 

בשנת 1957 משפחת שוויקה החליטה לעלות ארצה ממצרים, ישירות לנהריה. הימים הם ימי מלחמת קדש והאנטישמיות כלפי היהודים שחיו במצרים התגברה. יציאת המצרים של משפחת שוויקה תועדה השנה לראשונה באירוע משפחתי מרגש שהתקיים במתנ"ס אלי כהן בנהריה,  שבו סיפרו את סיפור עלייתם ארצה.

אי אפשר שלא להבחין כי בני המשפחה הם בהירי עור ונראים דווקא יוצאי אירופה. אך המראה מטעה, הם בעצם שושלת של סוחרים יוצאי חלב שהתגלגלה למצרים אחרי כיבוש ספרד. למרות כל השנים בארץ, העגה ומהמבטא שלהם נותרו מצריים.  ל"צפון-1" הם מספרים כי המשפחה במצרים הייתה עשיר, הם התחנכו בחינוך אנגלי של נזירים ונזירות ובבית דיברו צרפתית. שהגיעו לארץ, פונו למעברת קרית החוף בצפון נהריה ושם קיבלו את שוק חייהם. יחד איתם הגיעו עוד עולים רבים, בעיקר מצפון אפריקה, שחיו בפחונים ללא שירותים ומקלחת.

קצת היסטוריה

בשנת 1412 מגורשת משפחת שוויקה מספרד לחלב. בשנת 1905 נולד במצרים סבא רבא שחטה, בשנת 1914 נולדה סבתא רבתא פלורה. הם נפגשים בשנת 1931, מתאהבים, מתחתנים, מקימים בית במצריים ויולדים שמונה ילדים: אברהם, לילי, פולין, יוסי, איציק, יעקב, משה ושרה. בשנת 1957 מחליטה המשפחה לצאת ממצרים. כיום השושלת מונה גם 19 נכדים ו-33 נינים.

לילי, בת 77 נזכרת : "אנחנו יוצאי ספרד. ההורים היגרו מספרד לסוריה, ואחר כך הדור שבא אחרי הסבים עלו למצרים. לא הייתה אנטישמיות עד פרוץ מלחמת סיני,  אך אז השעו את אבא שלי מהעבודה ונאלצנו למצוא פתרון. לא ידענו עברית,  ושמענו מסבתא שיש איזה דוד בארץ ישראל וששם כולם יהודים ויש דת.

משפחת שוויקה במפגש המשפחתי (צילום: פרטי)
משפחת שוויקה במפגש המשפחתי
(צילום: פרטי)

באר שבע או נהריה?

"עלינו לישראל באניית הנוסעים נפרטיטי דרך יוון, אני הייתי בת 18. כשהגענו לארץ שאלו אותנו 'באר שבע או נהריה'?, אמרנו  'נהריה', לא באמת ידענו מה זה.  החיים בקרית החוף היו קשים, נתנו לנו שני חדרים עם פינת אוכל ובאנו עם כל החפצים והמזוודות. המיקום היה רחוק מאוד ממרכז נהריה והכל היה חולות. אמא שלי כל הזמן בכתה, לא האמינה שהיא הגיעה למקום כזה. אחרי שלוש שנים המשפחה קיבלה דירה בקרית עשור בנהריה".

איך היה האיחוד המשפחתי?

"המפגש שלנו היה מרגש מאוד. הכנו מאכלים מצרים שאכלנו בבית והגיעו גם בני משפחה מחו"ל.  מיציאת מצרים ועד היום, זה כברת דרך".

פולין ענתבי, אחותה הקטנה של לילי, שקרויה על שם סבתה, סיפרה: "אני לקחתי על עצמי כל השנים לשמור את המסורת של המשפחה. כל הרקמות, הכלים והחפצים האותנטיים נמצאים אצלי. יש לנו שמלת ברית בת 83 שנה ששימשה את אחי הגדול. השמלה הזאת עוברת בכל בית, יש לי מפת שולחן שאמי רקמה והמחט נשארה באמצע, כי לא סיימה לתפור.

"באנו לארץ מחינוך אריסטוקרטי, ישר למעברת אסבסט. הייתה תקופה במצרים ששמרנו על היהדות בסתר. למשל בבית הספר לא אכלנו מעולם, כי זה לא היה כשר. לא ידעתי הרבה על ישראל, היו לנו כאן בני דודים ותמיד ידענו שיש רעב גדול בישראל. שמענו  שבן הדוד אמר 'שאת חתיכת הבשר שלא רציתי לאכול בבית, עכשיו אני צריך לחפש אותה במיקרוסקופ'. אנחנו  היינו כאלה תמימים שהגענו לארץ בחליפות לתוך מעברה בלי חשמל. בתור ילדים הסתדרנו, אבל ההורים לקחו את זה קשה.

"אני כיום בת 76 וכל הזמן מעסיק אותי למי אני נותנת לשמור הלאה על כל החפצים ששמרתי. יש לזה ערך רגשי, כמו המפית עם המחט בתוכה. אמא הייתה בוכה שהיא רוצה לחזור למצרים, אבל בדרכון שלנו היה כתוב: 'יציאת מצרים הלוך בלי לשוב".

העגילים שהוחזרו  לשושלת

לפולין הייתה מטרה במפגש המשפחתי, להחזיר את העגילים שאמא שלה הפקידה בידיה.

פולין: "היו לי זוג עגילים של אחות של אמא שלי והם בטח בני 110 שנים. כשאני התחתנתי לפני 60 שנה, אמא נתנה לי אותם ואמרה לי 'תשמרי עליהם', ואכן שמרתי עליהם עד המפגש. במפגש חשבתי בליבי למי לתת אותם ומצאתי את הנכדה של דודתי שהיא כיום בת 60. החזרתי  את העגילים לשושלת ואמרתי לה 'אני רוצה להעניק לך, זה של הסבתא שלך'. המפגשים הללו הם אהבת חיי, לאסוף את כל בני המשפחה, להושיבם סביב השולחן ולאכול, כמו לזכות בפעל הפיס".

יהודה ענתבי, בנה של פולין, וממארגני האירוע, הסביר כמה אירוע כזה חשוב לדור ההמשך שמגלים עניין בעבר ובמורשת של המשפחה. "כדור שני גיליתי שאני העתק הדבק של דוד שלי שכל מסלול חייו היה דומה לאורח חיי. זה לא קל להיות דור שני להורים מהגרים. בתור ילדים גדלנו בפנימיות, וזה למעשה בנה אותנו לעתיד, כי הצורך הבסיסי היה לאוכל, מחיה וקיום. לא ידענו מה זה מוזיקה או קונצרטים. במפגש הוצאנו את מכתבי האהבה בין סבא וסבתא ואף אחד לא רצה ללכת".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות