fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

חוכמת הדולפין

"המורה הזמינה את ההורים שלי ואמרה להם שאני מפגר. שהיא לא מבינה איך הגעתי לכיתה ג' כשאני כותב מילה עם שלוש שגיאות. אמנם לקח לי 21 שנה לעשות שלושה תארים, אבל הוכחתי שאני חזק ולא מפגר" * סיפורו של ד"ר עוז גופמן מקרית חיים, הילד ההיפראקטיבי שסבל מבעיות קשב וריכוז ודיסלקציה קשה והפך לאחד מגדולי המומחים בחקר יונקים ימיים
"ההורים שלי היו לחוצים שהילד בן 30 ועדיין אין לו עבודה". ד"ר עוז גופמן | צילום: דורון גולן
"ההורים שלי היו לחוצים שהילד בן 30 ועדיין אין לו עבודה". ד"ר עוז גופמן | צילום: דורון גולן

כשנכנסים אל הבית של ד"ר עוז גופמן, 53, בקרית חיים המערבית, מיד מבינים שכמעט כל פריט שם הוא יחיד ומיוחד. "החלון הזה מהוואדי", הוא אומר לי כשאני נעמדת מחוץ לחלון המרהיב של חדר השינה שלו. גינת הבית היא פארק שעשועים גדול לאוהבי המיחזור. בולי עץ ענקיים תוחמים את הגינה, שלל עשבים ריחניים מקשטים אותה ואפילו יש שם שירותים וכיור. "השירותים האלה עובדים?", אני שואלת אותו כשאני מבחינה שעל הכיור ניצבים מברשת ומשחת שיניים. "בוודאי", הוא עונה לי ברצינות תהומית.

במרכז של החלק המקורה ניצב שולחן מעץ גולמי ענק ושני ספסלים. על השולחן פלטת עץ עגולה, וליד פסל אישה עירומה מנחושת מונחת קונכייה שניכר שהוצאה מהים לפני שנים. באופן אוטומטי אני מצמידה את הקונכייה לאוזן ושומעת את הים. אחרי שהוא מרכיב לי תה עשבים, לבקשתי, אנחנו מתיישבים ליד השולחן ומתחילים בריאיון.

גופמן נולד בבית בו אנו נמצאים, ברחוב הקונגרס. הוא בן הזקונים של דרורה ויוסף ז"ל, ואחיו הבכור, אייל, מתגורר באוסטרליה שנים רבות.

"הייתי ילד היפראקטיבי, עם בעיות קשב וריכוז ודיסלקציה קשה מאוד", הוא פותח את דבריו, "לא הבינו אותי ואני לא הבנתי את העולם. את רוב שש שנים בבית הספר היסודי ביליתי ליד הפח או בחוץ כשהלכתי להביא פתק מהמזכירה. בחטיבת הביניים היה יותר קל, כי הלכתי לגלוש בים. לא הפרעתי, הייתי יושב על רגל אחת, מפריע וצוחק. היה לי קשה להקשיב, לכתוב ולהבין, אז הייתי מפריע. אז לא ידעו על קשב וריכוז. בכיתה ג', אחרי חודש, המורה הזמינה את ההורים ואמרה להם שאני מפגר, שהיא לא מבינה איך הגעתי לכיתה ג' כשאני כותב מילה עם שלוש שגיאות. אבל זו הבעיה של הדיסלקטים. כל החיים רציתי להוכיח שאני לא מפגר, ואמנם לקח לי 21 שנה לעשות שלושה תארים, אבל הוכחתי שאני חזק".

גופמן נולד בשכונה המערבית בה היו בעיקר בתים חד קומתיים, לצד שדרות דגניה המובילות לים. רוב עיסוק התושבים היה בים.

ד"ר עוז גופמן | צילום: דורון גולן
ד"ר עוז גופמן | צילום: דורון גולן

"לילד יש פוטנציאל"

"הייתה לי ילדות נהדרת, שכללה אופניים, ים, גניבות מחצרות. בגיל 8 וחצי בניתי עם אבא וסבא שלי קיאק ראשון משדרית עץ עם פיברגלס, כי רציתי להפליג הים. הפלגתי לקרית ים וחתרתי לכיוון הקישון. בסופו של דבר מכרתי את הקיאק וקניתי סירת מפרש. עוד לפני שמלאו לי 13, כבר הייתי גולש רוח. עד היום אני גולש", אומר גופמן ומצביע לכיוון הגלשן שתלוי ממש מעל לראשנו, "החיבור לים התחיל בגיל זעיר. ברגע שהתחלתי ללכת, הביאו אותי לים, כי הוא הרגיע אותי. הייתי ילד שצורח כל הזמן ובוכה, הייתה לי ברונכיט. כשהתחלתי לשחות בגיל 5 וחצי, עברה הברונכיט".

את בית הספר הצליח לשרוד איכשהו, בעיקר בזכות אמא שלו שהייתה מגיעה הרבה פעמים אל בית הספר ונלחמת, כי "לילד יש פוטנציאל".

כמו כולם היה חלק מהנוער העובד, תחילה בקן צפון ואחר כך בקן דרום, ובצבא, התגייס, כמובן, לנח"ל עם כולם. אחרי שנתיים עבר לחיל חימוש, סיים מילואים בגיל 40 ועד היום הוא מתנדב בחיל הים, בתחום הדיג של הדולפינים.

"חצי שנה אחרי שהשתחררתי טסתי לאמריקה, לקליפורניה, ועבדתי שם בהתקנת מערכות כיבוי אש. בשלב מסוים נמאס לי לסגור צנרת ואמרתי לעצמי שאלך ללמוד ואוכיח לכולם מה אני שווה, כי הייתי במגמת מכניקה. לא הצלחתי לעבור בחינה בדקדוק וחיזוק חומרים. דקדוק עברתי בפעם השלישית, והחלטתי ללמוד גיאוגרפיה וארכיאולוגיה, דו-חוגי, באוניברסיטת חיפה".

אחרי שלוש שנים סיים את התואר הראשון ומיד התלבט מה ללמוד בתואר השני. הוא טס לטיול בתאילנד, משם להוואי ואז הבין. "בהוואי שכרתי גלשן. פתאום ראיתי לידי דולפינים שוחים. אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לחקור דולפינים. בתואר הראשון עשיתי קורס פיזיולוגיה של האדם בים, עם מורי ורבי, ד"ר דני כרם. הוא אמר לי שאין מה לעשות עם זה בארץ, שכאן אף אחד לא מתעסק בדולפינים, שאסע לארה"ב. הוא נתן לי שלושה שמות של אוניברסיטאות. במכון סקריפס הגעתי למנחה שלו והוא שלח אותי בחזרה לדני, לחיפה. דני הוא איש מחקר ומדע. הוא שלח אותי לאורנים והשלמתי לימודי ביולוגיה, למרות שהיה לי קשה כי אני לא בא מתחום המדעים המדויקים.

"סיימתי שלוש שנים ושאלתי את עצמי איפה אחקור. התחלתי בדולפין ריף, הייתי הסטודנט הראשון, אבל אחרי שבוע זה נגמר. חשבתי להתחיל לאסוף נתונים על הדולפינים בים התיכון. יש לי חבר שלמד איתי גיאוגרפיה באגף הדיג במשרד החקלאות והוא אמר לי שנבקש מהדייגים, כי הם מדווחים על שלל הדיג ושידווחו גם על דולפינים".

הדייגים החלו מדווחים לגופמן על דולפינים שראו ובהמשך דיווח גם חיל הים, וגם במכון לרפואה ימית העבירו לגופמן דיווחים על דולפינים. בשנת 1993, יחד עם ארבעה אנשים נוספים, הקימו את עמותת מחמל"י – מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל.

הדולפינה מנואיבה

"רצה המזל ובסוף שנת 1992 הגיע דולפין בודד לאילת. כל הזמן נסעתי לצלם ולתעד אותו. היום יש מצלמות מתוחכמות מחת למים, אבל אז זה היה סיפור. בשנת 1993 הגיעה דולפינה ידידותית לכפר בנואיבה, ופעם בחודש הייתי נוסע, נכנס לסיני לשלושה חמישה ימים, מצלם ואוסף חומר. לא ידעתי אז שזה יהפוך למאסטר שלי, אבל אחרי שאספתי שנתיים חומר תת ימי, החלטתי שזה יהיה המאסטר לדוקטורט".

הוא התעקש שיאשרו בוועדה בחוג את נושא התזה שלו, והחל לכתוב אותה, ולבסוף סיים את המאסטר שלו בהצטיינות, אבל עדיין, היה צריך לדאוג לעתיד שלו.

"ההורים שלי היו לחוצים שהילד בן 30 ויש לו חום גבוה, ועדיין אין לו עבודה קבועה. בהחלטה של רגע נסעתי לעבוד כפקח זיהום ים באילת. בתחילת שנות ה-2000 חזר לצפון והחל לעבוד באגף הדיג של משרד החקלאות בקישון, כפקח דיג. אחרי תקופה מסוימת, מנהל תחום הדיג אורן סונין, שהקים איתו את עמותת מחמלי, העביר אותו אליו כדי שיעסוק במחקר.

"כמעט כל יום אני הולך לים", הוא אומר ומונה שש פעמים שהיה בים השבוע. "בחורף שעבר הלכתי בחוף קרית חיים ומצאתי איזה מכשיר. מהר מאוד הבנתי שהוא שווה משהו. התברר שזה מכשיר שאוסף נתונים על הים, משהו שנמצא בתחנות ניטור במפרץ חיפה. המכשיר נפלט לחוף לאחר סערה מאוד גדולה. הגענו לחברה שמפעילה את המכשיר וביקשתי מהם לתרום למחמל"י, והם באמת תרמו והחזרנו להם את המכשיר".

האקוסטיקה של הלווייתנים

אם עדיין לא הבנתם, ד"ר גופמן חוקר בשבילכם חוקר את התנהגות היונקים הימיים, כי הוא אוהב את זה. "בכל תקופת המאסטר הייתה לי הזכות להיות עם הדולפינה במים ולעשות את מה שאני אוהב. במשך הרבה שנים לא חידשתי את זה, אבל לפני כשנה וחצי החלטתי לחדש את זה. פנו אלי שני חבר'ה מאגף האקוסטיקה בחיל האוויר, אחד מהם מאסטרנט והשני עדיין משרת בחיל. הם רצו לעשות מחקר בחו"ל ואף אחד לא חזר אליהם. ניסיתי לקשר אותם לקולגה שלי בהוואי והוא גם לא ענה להם. אמרתי להם 'בואו נעשה משהו ביחד, נחקור לווייתנים', אני אחקור את ההתנהגות שלהם, ואתם את האקוסטיקה. התחלנו לאסוף חומרים, ביררנו לאן לטוס כדי לחקור לווייתנים עם התקציב שהיה לנו. החלטנו ללכת על אפריקה, על שרשרת איים שנמצאת במוזמביק, שרשרת איי בזארטו, שם הקימו מכון מחקר".

לווייתן שתועד באפריקה | צילום: ד"ר עוז גופמן
לווייתן שתועד באפריקה | צילום: ד"ר עוז גופמן

לטובת הנסיעה רתם גופמן את חבריו הטובים, חברי ילדות מהקריה וחברים למקצוע, כדי לקנות את הציוד הנדרש למחקר. "רתמתי חבר יקר שלי, מומחה לאקוסטיקה מאיטליה, פאבריציו בוראזני, שסבא שלו הציל מאות יהודים בשואה, כי היה רב חובל. אני חבר שלו מאז שהקמתי את מחמלי והוא מקשיב ללווייתנים. הוא מספר 1 בתחום. פאבריציו הסביר להם מה לעשות, איך לאסוף את המידע, ועזר לנו בציוד ושיטות מחקר. כמה חברים טובים שלי עזרו לנו בעוד רכש של ציוד שהיינו זקוקים לו, ונסענו.

"כמובן שזה לא הלך כמו שחשבנו. היו שם עשרות לווייתנים כל יום, מטורף. הם מגיעים לתקופת גידול גורים. המטרה שלנו הייתה לעקוב אחר את ההתנהגות מתחת למים, אבל המים לא היו שקופים, לכן רק ביום אחד הצלחנו להתקרב ולאוסף חומר, אבל זה לא היה זה. גם ההקלטות לא כל כך הלכו לנו, כי הצבנו רף מאוד גבוה".

גופמן וחבריו למחקר, מיכאל מיכאלשווילי ומיכאל פארן, מתכוונים לחזור לאפריקה ולאסוף נתונים נוספים למחקר שלהם.

אני שואלת אותו מה כל כך מרתק ביונקים הימיים שגורם לו לשזור את חייו בחייהם. "הלווייתנים והדולפינים מאוד חכמים", הוא אומר, "האלף-בית שלהם הוא לשמור על צאצאיהם. הם חיים בלהקות של נקבות וילדים, והזכרים חיים בלהקה של זכרים. יש להם שפה שעדיין לא פוענחה, למרות שכבר 60 שנה מנסים לפענח אותה, אבל לא כל כך מצליחים. יש להם גם שפת גוף וכנראה גם ניבים, כי יודעים שיש הבדלים בשפה בין הסוגים,  לפי הים שבו הם נמצאים. הדולפינים משתמשים בכלים, כלומר, הם יודעים לשים ספוג על החרטום כדי לקדוח בחול ולהגיע לדג שהתחפר בו. הם מספיק חכמים כדי לרפד את החרטום. הם יכולים להגיע ליותר מ-20 שיטות ציד שונות. יש להם יכולות גבוהות ביחס לשאר בעלי החיים הימיים, אבל מצד שני הם לא רואים רשתות, פוחדים לקפוץ מעל רשת, כשהם נתפסים ברשת דייגים, האינסטינקט שלהם הוא ישר לאבד שליטה וללפף עצמם סביב הרשת, מה שלא יעשה צוללן כשיסתבך ברשת".

לדברי גופמן, הבעיה בחקר היונקים הימיים היא שבמהלך שנות החקר עליהם, השוו אותם ליונקים יבשתיים, מה שלא נכון לעשות. "לא בחנו אותם בכלים של בעל חיים שנמצא בים. הצרכים שלהם שונים, הם נולדים וחיים במים, המכלול החברתי שלהם מהגבוהים בעולם, ברגע שיש חיה פצועה או חולה הם לא מפקירים אותה ועולים איתה לחוף. לא ידעו את זה עד תחילת שנות ה-90, רק כשהחלו לעשות נתיחות שאחרי המוות".

שובו של כלב הים

יש לו אינספור סיפורים מרתקים על היונקים הימיים שפוקדים את אזורנו וגופמן מבשר בשמחה, שאחרי שישה עשורים, כלב הים חוזר לים התיכון. "לפני 10 שנים התקשר אלינו בחור ממושב לימן ואמר שהוא רואה כלב ים בראש הנקרה. לא כל כך האמנתי לו, כי לפני כן היו לנו כמה דיווחים לא מצולמים של כלב ים. נסעתי לשם עם ד"ר מיה אלסר, שהייתה איתי כמעט מהתחלה במחמל"י, וזיהינו שזה באמת כלב ים. מאז היו לנו עשרות דיווחים לאורך השנים. אוכלוסיית כלבי הים מתאוששת בים התיכון. מדובר במין בסכנת הכחדה".

כלב הים שנצפה בראש הנקרה | צילום: ד"ר עוז גופמן
כלב הים שנצפה בראש הנקרה | צילום: ד"ר עוז גופמן

במקביל לפעילות המחקר ותיעוד בעלי החיים הימיים, גופמן מעורב מאוד בכל מה שקורה ברצועת החוף הקרובה לביתו. "התנגדתי לבניית הנמל החדש של קרית חיים. אמרתי מההתחלה שזו תהיה בכייה לדורות להשתמש בחול מקומי, כי המצב של המפרץ מאוזן. כל החול במפרץ חיפה מגיע מדלתת הנילוס, אבל כשלוקחים מצד אחד, חסר בצד שני. אם היו מביאים חול ממקום אחר, הכל היה ממשיך להיות מאוזן. עכשיו החול נתפס בשובר גלים, ונגמר החוף בקרית חיים. כתושב קרית חיים, התנגדתי, אבל לא ספרו אותי. יצטרכו להזין פה את החופים, אחרת לא יהיה פה חוף. יצטרכו להשקיע עצמים בים, כדי לגרום לחול לא לסגת ואם לא יעשו את זה הים יגיע לטרומן".

והזיהום מה איתו? לדברי גופמן בדיקה של מתכות כבדות שנעשתה בבעלי החיים הימיים גילתה שהמצב בישראל לא שונה משאר העולם, אבל ישנו הזיהום שמגיע מהחוף, מהאנשים. "היה לנו לווייתן שהוצאנו מהקיבה שלו ארבעה ק"ג ניילונים, אבל זה היה לווייתן אחד מתוך 370. לפרט אחר היו שרידים של חוטי רשת דיג, אבל אי אפשר להגיד שזה מה שהורג אותם, זה לא נכון. נכון שהלווייתנים נלכדים בציוד דיג, אבל עדיין האוכלוסייה הכי גדולה שלנו היא יציבה, יש עדיין אותה כמות מתים בכל שנה ונצפים הרבה מאוד חיים. ובכל זאת, זה שאנשים זורקים טינופת בים, ברחוב או בטבע במקום במקומות הנכונים, זה תכלס הזיהום. היונקים סובלים מהזיהום הזה, אבל בכל העולם זה כך".

"כשהתחלתי לשחות בגיל 5 וחצי, עברה הברונכיט". עוז גופמן בילדותו בחוף קרית חיים | צילום: אלבום פרטי
"כשהתחלתי לשחות בגיל 5 וחצי, עברה הברונכיט". עוז גופמן בילדותו בחוף קרית חיים | צילום: אלבום פרטי

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות