כשמלאו לכוכב השחר גרין 4, היא התחילה לרקוד בלט קלאסי אצל דניאלה מלאך בקרית אתא. אחרי שלוש שנים עברה לאורלי בן בסט והשתלבה במחול מודרני עד גיל 10, אז התקבלה ללהקה הייצוגית של קרית אתא. היא המשיכה לרקוד במסגרות שונות ובלהקה של רחלי וייצמן וייצגה את המדינה בתחרויות, אבל רק כשגילתה את הסלסה, כשהייתה בת 20, הבינה שמצאה את הריקוד שלה.
בחודש הבא היא תטוס לאורלנדו להתחרות באליפות העולם לריקודים לטיניים ומקווה לחזור משם עם מדליה. בינתיים, ביחד עם המאמנת שלה, השיקה הדסטארט לגיוס מימון מההמונים, כי איש לא ממש מממן את ההשתתפות באליפות.
גרין, 25, נולדה בקרית חיים אך כשמלאו לה שלושה חודשים, עברו הוריה להתגורר בקרית אתא. יש לה אח צעיר, יונתן שחי בארה"ב ואח נוסף מנישואיו הראשונים של אביה.
"הייתי ילדה טובה", סיפרה השבוע, "אומרים שתמיד הייתי דעתנית ושתמיד היה לי אופי, אף פעם לא קרה מצב שלא הייתה לי תגובה או שנתתי שיחליטו בשבילי, תמיד החלטתי בשבילי מה טוב לי".
הריקוד נכנס לחייה בגיל מאוד צעיר, וכשפתחו מתנ"ס מול ביתה בגבעת רם, ההתרגשות שלה הייתה בשיאה. "היו שם להקות מחול והייתה שם מורה, הכוריאוגרפית, ולמרות שהייתי קטנה מדי להתקבל, הייתי הולכת לראות אותם רוקדים. שנה מאוחר יותר נפתחה להקה לגיל שלי, ניגשתי למבחני קבלה והתקבלתי. בלהקה היו יותר הופעות ופחות טכניקה של בלט או מודרני, יותר ריקודים של פאן. כשהייתי בת 13 התחלתי לרקוד אצל רחלי וייצמן ב'הורה דאנס' בקרית חיים, כך עד גיל 20, והאמת היא, שאת רוב הניסיון הבימתי שלי והמקצועיות למדתי שם תוך כדי הפעלות וחזרות".
מות האב
כשהייתה בת 9, היו הוריה מעורבים בתאונת דרכים, ואמה, אריאלה גרין, נאלצה לעבור קטיעת רגל. אריאלה גרין מהווה בקהילה המקומית מקור השראה וידועה כמי שלא נותנת למוגבלות שלה לעצור אותה. בגיל 15 חזר התסריט הנורא, כשאביה היה מעורב שוב בתאונת דרכים. היא מספרת: "הרגשתי שמשהו לא בסדר. בערב סיפרו לי שאבא בטיפול נמרץ. יום לאחר מכן הלכתי לבקר אותו, וזה היה באמת מחזה לא נעים, הוא היה מורדם ומונשם, קיבל מכה בראש. כשכבר התחילו לדבר איתנו על שיקום, תקף אותו חיידק ואחרי שלושה חודשים הוא נפטר. זה לא פשוט. אבא שלי היה אדם שהכי מכיל אותי בעולם. אמא שלי, עם האהבה הגדולה שיש בינינו והחברות, עד היום יש דברים שהיא לא מבינה, ולו, לא הייתי צריכה להסביר, הוא תמיד הבין. תמיד הייתי עצמאית, אבל המוות שלו עורר בי משהו, שהכל זמני ואת אף פעם לא יודעת מי יהיה בחיים שלך. בתור ילדה לא ממש עיכלתי מה קורה, הכל קרה מהר והחיים המשיכו, ואמא לא נתנה לי לשנייה את האופציה להפסיק לרקוד. אחי הצעיר קצת התפרק, הוא היה לפני בר המצווה שלו, עלה לתורה בלי אבא, וזה היה רגע שהבנתי, שאין סוף לצער הזה שאדם אהוב לא נמצא איתך. את מתקדמת בחיים, קוטפת הישגים ומגשימה חלומות, וכל זה כשהוא לא נמצא. לא משנה מה, בכל דבר אני מרגישה שהוא מלווה אותי, שזה משהו שלא חלף".
במקביל לריקוד, למדה גרין בכיתות המדעים, ומכיתה ז' החלה ללמד תלמידים למכינות של כיתות מדעים. לפני הצבא עשתה שנת שירות והצטרפה לקומונה בירושלים, אז לראשונה יצאה אל מחוץ הבית והתמודדה עם החיים, עבדה עם נוער בסיכון ואפילו פתחה חוג למחול.
"אף פעם לא עזבתי את הריקוד. גם כשלא היה לי זמן, בחרתי ללכת לרקוד. הייתי נוסעת בכל יום שני, שעה וחצי באוטובוסים כדי להגיע לסטודיו בתלפיות לשיעור מחול מודרני. הייתי חוזרת ממש מאוחר, אבל לא ויתרתי על האופציה לרקוד".
ואז באה הסלסה
בגיל 20 קרה דבר בחייה. מצד אחד היא החלה לרקוד סלסה, ובמקביל עשתה קורס מדריכי זומבה והתחילה להדריך. את כל אלה עשתה תוך כדי שירות בדובר צה"ל. "גיליתי את הסלסה בסוף שבוע אחד. הגעתי לשיעור במועדון הדיימונד בצ'ק פוסט, ובן רגע הרגיש לי הכי טבעי בעולם. יחד עם הזומבה, הבנתי את החיבור שלי לעולם הלטיני. אני חושבת שבגלגול הקודם חייתי בדרום אמריקה".
כשהשתחררה מהצבא, זו הייתה הפעם האחרונה שהשתתפה בפסטיבל כרמיאל עם להקת 'הורה דאנס', ושם הכירה את הרקדנית הוותיקה ז'אנה, שלדבריה האירה את עיניה.
"בשיחה עם ז'אנה הבנתי היא בוגרת התואר למחול באקדמיה למחול בירושלים. היא אמרה לי שאני חייבת ללכת ליום הפתוח, כי אני מוכשרת. הבנתי שזה תואר ראשון לכל דבר, לימוד מעמיק. נכון שיש את הניסיון, שזה מדהים, אבל יש גם את הלימודים שזה כלי קיבול מטורף ויש לך את אפשרות של ההוראה תוך כדי, ולא רק ללמוד. בפעם הראשונה שראיתי פרסום על יום פתוח באקדמיה בירושלים, הלכתי והבנתי שאני הולכת ללמוד. הרגשתי שם בסצנה מתוך הסרט 'סטפ אפ'. הפקולטה לריקוד משולבת עם הפקולטה למוזיקה. את מסתובבת במסדרון, זה מנגן וההיא רוקדת".
היה לה ברור שהיא מצאה את הייעוד בחייה. בין לבין החליטה לחסוך קצת ולטייל בעולם ואחר כך חזרה לקריות ולשיעורים פרטיים ופתחה קורס זומבה. "תוך כדי, התחלתי לרקוד בלהקת הסלסה של אנה טרייגר. היא ראתה אותי בהופעה בפסטיבל ואמרה לי שאני חייבת להיות בלהקה שלה. כשהתחלתי להתאמן איתה, גיליתי עולם חדש של סלסה. לא היה לי מושג שזו קהילה שלמה. אנה נתנה לי טכניקה שכל כך התגעגעתי לספוג, חידשו לי דברים שלא ידעתי קודם".
העקב נשבר
גרין החלה לפרוח בחסות הריקודים הלטיניים ומהר מאוד השתתפה בקונגרס הריקודים הלטיניים בקפריסין, ששילב סדנאות של אמנים בינלאומיים עם הופעות. בהמשך הופיעה גם באילת ובהולנד. "בפסטיבל בהולנד נשבר לי העקב בתחילת ההופעה", היא מספרת, "עליתי עם הלהקה על הבמה, זה היה יום עם אנרגיות לא טובות. מישהי שכחה חלק מהתלבושת במלון, זו רבה עם זו, ואני הייתי שם כדי להרגיע את כולם. הכל הסתדר, אמרתי לכולם לנשום, אבל כשעלינו על הבמה, אחרי שני צעדים הבנתי שקרה משהו. כששמעתי רעש, חשבתי שהעקב נתקע לי בחריץ של הרצפה, אבל אז המשכתי לרקוד והבנתי שהוא נשבר. הייתי בשיא הפוקוס, ככה אני בהופעות, הכי חדה. בכל צעד חשבתי איך לעשות את הצעד הבא כמו שצריך. אני לא יודעת איך שרדתי את ההופעה. המימיקה שלי הייתה כאילו הכי פאן. כשירדתי מהבמה, הרקדנים סביבי היו בהלם כי הם לא שמו לב".
היא טסה לחצי שנה לארה"ב ולמרכז אמריקה. בברזיל, היא אומרת, הבינה שהנפש שלה לטינית באופן סופי וחד משמעי. כשחזרה לישראל, היו לה מספר ימים ללמוד בלט כדי להגיע לאודישן בירושלים. היא לקחה כל יום שיעורי בלט ומחול מודרני עם ילדות קטנות, הגיעה לאודישן, אבל זה לא הספיק.
"ידעתי שיש לי עוד מועד ביולי, וככה נכנסתי למסגרת של סדנה בחיפה, שלוש פעמים בשבוע מהבוקר עד הצהריים. כל מי שפגשתי בדרך אמר לי שלא אתקבל. כשהגיע מועד ב' של האודישנים, הרגשתי שאני יותר טובה ממה שהייתי קודם, אבל הבנתי גם שחסר לי המון. הבנתי כמה אני לא יודעת".
מפגש מקרי עם מישהו בתל אביב, שזרק לה שהיא חייבת לנסות את סמינר הקיבוצים, השפיע עליה והיא צלצלה לברר פרטים. בטלפון אמרו לה שיש אודישן בעוד יומיים ואם יש לה סולו מוכן, היא מוזמנת. "הייתי צריכה להחליט באותו היום אם כן או לא. בהתייעצות קלילה הבנתי שאין לי מה להפסיד. בסופו של דבר התקבלתי לסמינר. לאקדמיה לא קיבלו אותי גם בפעם השנייה, וככה התחילה הדרך בתל אביב. כשאתה קם כל בוקר לשיעור בלט וממשיך למחול מודרני ויוגה, זה אושר גדול. זה תואר הוליסטי, מאוד מגוון, לכל אחד יש ידע מטורף להעניק, לומדים גם תולדות המחול ומתודיקה, מה שמשפיע ומשדרג את ההוראה. באתי ממקום שלא רקדתי בלט ומודרני 13 שנה, התחלתי מאפס והיום אני רוקדת ברמה א', הכי טובה שיש, אי אפשר להתעלם מזה עשיתי תהליך מטורף".
בשנה שעברה התחרתה במסגרת הלהקה של אנה טרייגר וזכתה במקום הראשון. "הייתה לנו הפקה של תחילת שנת הלימודים ותוך כדי הבנתי, שאני חייבת לחזור לריקודים לטיניים, לא משנה באיזה המחיר. אנה עשתה הכל כדי שאוכל לחזור לרקוד איתם, וזה לא היה קל, אבל עשינו את זה וחזרתי ללהקה, יחד עם הלימודים והעבודה. לא נחתי כבר שנה, אני עוברת מפרויקט לפרויקט, לא יודעת איך אני עושה את זה, חיה בלופים. היו תקופות שלא ראו אותי חודשים בקרית אתא. אמא שלי כבר השלימה עם העובדה שהיא צריכה לבוא אליי כדי לראות אותי. נסעתי לקפריסין שוב במרס האחרון והבנתי שוב כמה זה מרגש אותי, הרי לפני שנייה הופעתי בסמינר הקיבוצים ופתאום הייתי על במה בינלאומית".
הגביע הוא שלה
במאי האחרון התחרתה בבקונגרס באילת ולא הצליחה לקטוף את המקומות הראשונים. "היה לי מאוד קשה עם זה, לא יודעת למה. מבחינת ההישג זה היה מטורף, כי בתוך שלושה שבועות עליתי עם כוריאוגרפיה שלא הכרתי ודורגתי במקום החמישי. התחלנו להתכונן להופעה באוגוסט, גביע ישראלי בריקודים לטיניים. חוץ מהמקצה ללהקות, אנה בחרה בי לעשות איתה דואט, מקצה של מקצועניות, זוגות של בנות. היו לה כמה מועמדות והיא בחרה בי למרות כל הקושי. היא הייתה אלופת העולם במקצה הזה, אז הרגשתי המון אחריות. הייתי חייבת לזכות במקום הראשון. עם הגישה הזו הלכתי לחזרות, לא ראיתי שום דבר מול העיניים, רק את הגביע של המקום הראשון. התאמנתי כמו משוגעת". השתיים קטפו את המקום הראשון בתחרות והלהקה זכתה במקום השני ללהקות.
בימים אלה היא מתכוננת לתחרות העולמית שתתקיים בחודש הבא באורלנדו. "עד עכשיו עבדנו כדי להכין את הקמפיין והשקנו הד סטארט למימון הנסיעה. המימון מהתחרות הארצית הוא חלקי ביותר", היא אומרת.
במקביל, היא מתכוונת ללמד מחול ולחלוק את הידע שלה. "אני רוצה מקום משלי ולבנות סילבוס משלי שיכשיר רקדנים מגיל צעיר וייתן אופציה לאנשים שמעולם לא רקדו, להתנסות. מעין מרכז מגוון שישלב. אני חושבת שתמיד ידעתי שהריקוד הוא משהו מיוחד בשבילי, זה לא משהו שלקחתי מובן מאליו, זה משהו שגורם לי להתבטא בצורה הכי טובה שיש. למרות שאני מאוד וורבלית, כשאני רוקדת יוצא ממני משהו אחר לגמרי, אושר אחר. ריקוד גורם לי להבין עוד יותר מי אני וזה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל הריקוד הוא מראה לחיים".
