למרבה המזל, מדינת ישראל לא חוותה אסונות טבע קשים. היו שיטפונות, היו בצורות והייתה שריפה בכרמל. לא מן הנמנע שהרע מכל עוד לפנינו. גיאולוגים סבורים שאנו בטווח סביר של רעידת אדמה וצונמי. מחוגי השעון נעים קדימה בין עכשיו לעוד 50 שנה. העיר צפת נהרסה כליל ברעידת אדמה ועכו הוצפה בגלי צונמי, וחשוב לעשות הכנות מעשיות.
בנמלים יש תרחיש שהצונאמי יתפוס אותם כאשר האוניות והאנשים במצב סכנה. גם בחיל הים מבינים שצונאמי יכול להיות נכס אסטרטגי לאויבנו, כאשר צי שלם וצוותים יכולים לצאת משימוש.
אורך הצונאמי מאות קילומטרים, ורק בהגיעו למים רדודים הוא מתחיל להוות סכנה. התראה נכונה והוצאת ספינות לים הפתוח יכולות לאפשר הורדת סיכונים. נסיגת מים מהירה מים ליבשה היא עדות לצונאמי, אבל זמן ההתראה הוא קצר למדי. רק מחקר מעמיק שיאפשר התראה של לפחות שלוש שעות יכול להציל ציוד, ספינות ואנשים, ולמנוע מישראל אובדן יתרון אסטרטגי.
אזורי החוף שלנו – הקריות, נהריה, עכו, ובת גלים נמצאים בקו המים, תרתי משמע, ולפיכך מועדים לסכנה. אני לא רוצה להיות משבית שמחות, אבל אם מדינת ישראל לא תשקוד על גילוי והתראה מוקדמים, ייתכן שהזיהום במפרץ יהיה משחק ילדים מול מה שצפוי פה, אם תחזית הצונאמי תתממש.
ההודאה
הפרק על רצח דני כץ בסדרה "תיק בחקירה" בערוץ 2 היה מזעזע והחזיר אותנו לפרשה הקשה מ-1984. אינני יודע מי רצח את דני כץ. אני גם לא יודע אם אלו שישבו בכלא הם רוצחים ושקרנים, או קורבנות של סיטואציה פוליטית. כך או כך, הסרט מעלה מחדש את מה שכולנו יודעים ומנסים להדחיק – שכל אדם יכול להישבר ברגע מסוים ולהודות במעשה שלא עשה.
יהודית קרפ, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה, מספרת בסרט שבית המשפט לא התייחס לעינויים שעברו הנאשמים. סגן ראש השב"כ לשעבר, דוד אילן, מספר כי הוא עצמו הוציא מאות הודאות שווא מאנשים. ייתכן שאם דני כץ היה נרצח היום, המשפט היה מתנהל אחרת.
ב-1984, ילד נחמד, ילד של כולנו, נרצח באזור שקט בכרמל, והרב מאיר כהנא וחסידיו הובילו מסע הסתה ולחץ עצום על ממשלת ישראל לסגור את התיק ולהביא את החשודים הערבים לדין. לא היו שום הוכחות ראייתיות לרצח – לא דם ולא ממצא אחר, והשלושה הורשעו על פי הודאתם.
אין אמר בסרט משפט מצמרר: "לדעתי רוצחו של דני כץ עדיין מתהלך חופשי בינניו". משפט זה בתוספת הרצון לצדק ולספק סביר צריכים להיות נר לרגלי כל שופט במדינת ישראל שידו חייבת לרעוד בכותבו פסק דין במשפט רצח.
גינת בר
בעונת המלפפונים, כשאין שידורי ספורט, אני קורא שלושה ספרים בו זמנית. זה יתרון עצום שגורם לגיוון בקריאה ודומה להעברת ערוצים בטלוויזיה.
בימים אלה אני קורא את הספר השלישי של אלנה פרנטה, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", ספר שלישי בסדרה של הסופרת הגאונה; "הפן האחר" של עודד אייל, על בחור יהודי רומני בן 30 שסיים משפטים בצרפת, חזר לרומניה ב-1938 וקיבל תפקיד של מתורגמן בשגרירות הגרמנית מבלי שידע שגויס לשירות הביון הנאצי; ובין לבין כרפרפת קלה אני נהנה עם "גינת בר" של מאיר שליו, חקלאי חובב שמספר חוויות מתוך גינת הבר שלו באלוני אבא.
האמת שזה די מרתק לחזור קצת לשיעורי חקלאות, לנוף ולטבע. אם הייתי גר במושב, הייתי מגדל גפנים ומייצר יין, שמן, בירה וגבינות. ואז יושב לי בתוך הגינה על ערסל, מסתכל בשקיעה ונהנה מכל העולמות. בינתיים, יש לי עצה לחובבי הספורט: צאו לגנים, קחו ספר וחכו בסבלנות לשריקת הפתיחה.
