fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

הסוף העצוב של הילדה השותקת

19 שנות התמודדות קשות להחריד הסתיימו ביום חמישי שעבר. אולה מור, בת 22 מהקריות, הילדה ששתתה חומצה בביתה כשהייתה בת 3, נכנעה למצבה הרפואי הבלתי הפיך, ונפטרה. הספר צביקי כהן וגל חונדיה מקרית אתא, חבריה הטובים, מספרים על ילדה אמיצה, לוחמת, שלרגע לא איבדה את שמחת החיים
ניתקה כל קשר עם אביה. אולה מור ז"ל
ניתקה כל קשר עם אביה. אולה מור ז"ל (צילום: עצמי)

השבוע בא לסיומו סיפור חייה העצוב של אולה מור, 22, שבגיל 3 שתתה חומצה ובילתה את רוב חייה בבתי החולים. ביום חמישי שעבר, היא נכנעה למצבה הרפואי ועצמה את עיניה. לנצח.

אולה מור נולדה כאולגה אזימוב באוקראינה, בת שנייה להורים צעירים. כשהייתה בת שנתיים וחצי עלתה המשפחה לישראל והתמקמה בקרית ים. אביה עבד בעבודות מזדמנות, אמה עבדה בניקיון, ולימים, היא תספר שגדלה בבית של אלימות ופחד. כשהייתה בת 3 שתתה חומצה ש"אכלה" את מיתרי הקול שלה ואת גרונה ופגעה בצורה קשה ביותר במערכת העיכול. בשל אי יכולתה לדבר זכתה לכינוי "הילדה השותקת".

לא ממש ברור מה קרה ביום ההוא, כשמור שתתה את החומצה. בבירור שעשתה המשטרה מיד לאחר המקרה, טען אביה של מור, כי הוא ניסה להתאבד באמצעות חומצה, הכין לעצמו כוס והניח אותה על השולחן, ובתו הקטנה שתתה אותה בטעות. למור עצמה הייתה גרסה אחרת, מזעזעת, עליה התעקשה לאורך כל חייה הקצרים, ולפיה אביה נתן לה לשתות את החומצה כעונש. כך או כך, התוצאות היו מרות. החומצה שרפה כלי דם ראשיים, את הלוע, הוושט, המעיים, הכבד והקיבה. לאורך כל ימי חייה הקצרים ניזונה מור באמצעות שתי צינוריות _ האחת מחוברת לווריד מרכזי והשנייה מחוברת ישירות לקיבה והיא נשמה דרך פתח מיוחד שנעשה בגרונה.

אביה של מור היה מכור לסמים והיכה את אמא, לכן, רשויות הרווחה הוציאו את שני אחיה הצעירים מהבית. מור עצמה הועברה לאחריות אפוטרופוס מטעם המדינה.

ניתקה כל קשר עם אביה. אולה מור ז"ל
ניתקה כל קשר עם אביה. אולה מור ז"ל (צילום: עצמי)
"תודה שהיית חלק מחיי". אולה מור ז"ל עם חברתה גל חונדיה ( צילום: עצמי)
"תודה שהיית חלק מחיי". אולה מור ז"ל עם חברתה גל חונדיה ( צילום: עצמי)

הילדה מההוסטל

בשנים שבאו לאחר המקרה, התגוררה מור בהוסטל של ילדים בקרית אתא. מעצב השיער צביקי כהן מקרית אתא, הכיר אותה כ"ילדה מההוסטל". "הייתי מגיע לספר את הילדים. היא הייתה ממש קטנה והיחידה בלי כיסא גלגלים", הוא מספר, "מיד בהתחלה אמרתי לה שכל מה שתרצה ותצטרך, שתבוא אליי למספרה, ובאמת במשך השנים, היא הייתה באה אלי וכל פעם רצתה משהו אחר משוגע בשיער".

מור הגיעה להוסטל, לשם הגיעו ילדים נוספים שההורים שלהם לא יכלו לטפל בהם. "אמא שלה לא הייתה מסוגלת לטפל בה, אבל אהבה אותה מאוד. עם אביה לא הייתה בקשר עד יומה האחרון. לא הייתה מוכנה לשמוע עליו", מספר כהן.

את בית הספר היסודי עשתה מור בבית הספר "ירושלים" בקרית אתא, שם למדה בכיתה רגילה. חברתה לספסל הלימודים גל חונדיה, (21, מקרית אתא סיפרה השבוע: "כשהיינו ביסודי, הייתה לה סייעת שהייתה איתה בכיתה וכל הזמן עזרה לה – או להכין שיעורים או שהייתה מאכילה אותה עם המזרק או סתם לשמור שלא תיכנס לדיכאון. כשעלינו לחטיבה, היינו באותה הכיתה ומתחילת השנה התיישבנו האחת ליד השנייה והפכנו לחברות טובות. מאוד סיקרן אותי הסיפור שלה, כל הזמן הייתי איתה. היא לא הייתה אדם שונה, היא אף פעם לא הייתה עצובה, והיא נתנה לי השראה וגרמה לי להבין, שהצרות שלי הן כלום לעומת שלה. הצרות שלי היו אולי ציון נמוך במבחן, אבל היא לא יכלה לאכול ולדבר והיא נתנה כוח לכולם".

מור הייתה מתקשרת עם חבריה בעיקר באמצעות כתיבה. "לא היה לה קול", מספרת חונדיה, "הייתה יוצאת לה משהו כמו לחישה, שכמעט אי אפשר היה להבין. אפשר היה רק לקרוא שפתיים כדי להבין אותה, ואנחנו, בכיתה, התרגלנו. ידענו שאנחנו צריכים לקרוא את השפתיים שלה כדי להבין".

לדברי חונדיה, מור סיפרה לה מה קרה באותו הלילה. חונדיה משוכנעת שאביה פגע בה בכוונה תחילה. "היא אמרה לי שהיא חושבת שאבא שלה עשה לה את זה בכוונה, שהוא תיאר לעצמו שזה מה שיקרה לה, אבל הוא ידע שמשהו יקרה".

כשהייתה מור בת 5, באחד מהאשפוזים שלה בבית החולים, ניגשה אליה חיילת בשם נועה שמעוני והחלה לשוחח איתה. "נועה באה לבקר מישהו בבית החולים ובמסדרון פגשה בילדה בכיסא גלגלים שאינה מדברת ומחוברת לצינורות. היא התחברה אליה, ומאז הן הפכו להיות כמו אחיות. אולה הייתה קוראת לה 'אחותי' כל הזמן, וגם לילדים שלה הייתה קוראת 'האחיינים שלי', ומראה לנו תמונות. רק כשיצאו כל הכתבות עליה, שניסו לגייס עבורה כסף לניתוח, הבנו שזו מישהי שאימצה אותה".

הייתה אדם שמח

חונדיה מספרת שלמרות המגבלה הבלתי אנושית, איתה התמודדה מור, היא הייתה אדם מאוד שמח, שלא נתנה לדברים להשפיע עליה. "היא הייתה משוגעת בקטע טוב. תמיד הייתה קופצת, לא יכלה לשבת בשקט וללמוד, תמיד רצתה להצחיק. היא הייתה צוחקת על הבעיות שלה, אני זוכרת שלפעמים היינו אוכלים בכיתה ולא היה לנו נעים לאכול לידה, אז היא הייתה לוקחת את הסנדוויץ' ודוחפת אותו אל הפה בקטע מצחיק ומראה לנו שהיא לא יכולה, כדי שנאכל אנחנו. דווקא בגלל שהיא לא התמסכנה, מאוד התחברתי אליה. כשדיברתי איתה לא הרגשתי שאני מדברת עם אדם שונה אלא אדם שדומה לכולם".

כשעלתה לתיכון עברה מור להתגורר בקרית ביאליק, ונרשמה לתיכון "עתיד" בקרית מוצקין. "את רוב הניתוחים היא עברה אחרי שהגיעה לתיכון ועזבה את בית הספר. השתדלנו להישאר בקשר, היינו מסתמסות בטלפון או בפייסבוק. יצא לי לראות אותה באיזה פורים, כשהיא באה לבקר אותנו ואני זוכרת שישבתי איתה שעתיים. אחר כך, בגלל שעברה הרבה ניתוחים, התקשורת בינינו הייתה בפייסבוק. כשהייתי רואה שהתראיינה באיזשהו מקום, הייתי כותבת לה הודעה. היא תמיד כתבה לי שהיא בסדר, אבל לאחרונה הרגשתי שהיא לא ממש רוצה לדבר על זה, אז עזבתי. תמיד הייתי אומרת לה שאני מתגעגעת ומאמינה בה והיא היתה אומרת שהיא מאוד רוצה לפגוש אותי".

במהלך השנים ניסתה המדינה למצוא למור משפחת אומנה שתסכים לקחת על עצמה את הטיפול במור, אבל ללא הצלחה. מאחר שאמה נפטרה לפני כשבע שנים, היא נותרה לבדה במערכה, כשלצידה רק נועה שמעוני שניסתה לסייע לה בכל דבר שהוא. בשלב מסוים שכרה עבורה שמעוני דירת חדר בקריות והייתה מתרימה עבורה כספים.

לפני כשלוש שנים התברר כי ניתוח מורכב, המתבצע בארצות הברית, עשוי לשפר את מצבה של מור, אולם לצורך הניתוח נדרש סכום כמעט דמיוני של מיליון דולר.

לפני כשנה טסה מור לניו יורק לעבור את הניתוח וחזרה לישראל לפני כ~10 חודשים. "הייתי אצלה בבית החולים בלינסון, אחרי שחזרה מהניתוח מניו יורק", מספר צביקי כה,. "היא מאוד סבלה בניתוחים, היה לה מאוד קשה. למרות שהיא ידעה שמדובר ב~50 אחוזים סיכויים לחיות, החליטה ללכת על זה בכל זאת. מאז שחזרה מניו יורק לפני 10 חודשים, היא כל הזמן הייתה נכנסת לבתי חולים. רק לפני כמה חודשים הייתה בקריות, ושוב התאשפזה. לפני כמה ימים שמעתי שנפטרה".

לדברי כהן, אולי בשל העובדה שלא דיברה, מור היטיבה לכתוב. "היא הייתה מתבטאת בכתב בצורה בלתי רגילה. ביום ששמעתי שנפטרה, ישבתי והסתכלתי על הפייסבוק שלה עם דמעות בעיניים, זה סיפור עצוב. מדובר בילדה ששקלה אולי 30 קילו ונלחמה על החיים שלה מאוד קשה. כל המאבק לפני הניתוח בניו יורק היה כדי שהיא תשמין. היה לנו קשר מאוד טוב, היא למדה ספרות בגללי, אבל מבחינה פיזית היא הייתה מאוד חלשה. למרות זאת, תמיד הייתה מרדנית, היו לה מלא קעקועים ועניינים, אבל אני לא יכול להגיד שהיא נהנתה מהחיים, בעיקר מפני שלאורך כל הדרך היא התאכזבה מהרבה אנשים שהיו מתרחקים ממנה, מה שגרם לה להמון אכזבות".

"גיבורת-על אמיתית"

גל חונדיה מספידה את חברתה הטובה, אולה מור: "אין לי מילים לתאר את כמות העצב והכאב שהיכתה בכולנו כשקמנו לבשורה הכי מרה שקיימת. למרות שלא היה לך קול, ידענו להבין מה את אומרת. כמה נלחמת, כמה טיפולים, כמה בתי חולים, כמה טרטור, ואחרי הכל, תמיד אבל תמיד, היה לך את הצד המשוגע שצוחק על המצב ולא מפחד ממה שיקרה.
"מאז שפורסמו כל הכתבות עלייך, השתדלתי לספר לכולם כמה את חייבת לחיות וכמה למדתי ממך כל התקופה שהיית לצידי. הכרתי בן אדם שעבר כל כך הרבה בחיים, דברים שאנשים לא חווים לעולם, כשחשבתי שיש לי צרות, הסתכלתי עלייך והבנתי שאני כלום לעומת הצרות שלך. אחרי כל הצרות שלך, תמיד ידעת לחייך ולצחוק עליהן.
"לצערי הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני כמה חודשים ולא דמיינתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. הבטחתי לך שאצייר אותך וגם אקיים ואפרסם את הסיפור שלך בכל מקום אפשרי. מבחינתי, את גיבורת-על אמיתית, זאת את וכל מי שהכיר אותך יכול להעיד על כך.

"נשאר לי לומר לך רק תודה שלימדת אותי שלא משנה כמה קושי יש בחיים, תמיד עדיף לצחוק עליו מאשר לתת לו להשתלט. תודה שהיית חלק מחיי".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות