יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הקשה בימות השנה. אני עומד בצפירה וחושב על רעיי, רעיי המתים המכוסים בעפר, שנשארו מאחור כבר יותר מ-40 שנה. אני חושב במיוחד על שלושה – על זבולון המדריך שנהרג בששת הימים, על אמיתי החניך שנהרג ביום כיפור ועל זאביק החבר שגם הוא הלך בשדות המוות של יום כיפור.
אני חושב עליהם, אני חושב על החיוך שלהם, על התמימות שלהם ושלנו – והלב נחמץ. נחמץ על כך שהרבה לא השתנה מאז. עדיין הסורים על הגדרות והחיזבאללה והחמאס והאיראנים – כולם מעגל אימה שדומה שכל שנה עוקד מחדש את אלו המשמשים עבור כולנו מגש הכסף שבגללו אפשר לישון בשקט עוד לילה, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
ראיתי השבוע ראיון עם איש מדהים, קוראים לו עמרם מצנע, לוחם ומפקד שבגילו המתקדם מנסה להשתחרר מהמועקה שאופפת את כולנו. המועקה שלא היינו מספיק טובים עבור המתים ועבור החיים, לא עשינו הכל, לא ניסינו הכל. כחברה הפכנו להיות פחות מוסריים, פחות ערכיים, פחות מחויבים לאתוס הציוני. הם במותם, ציוו לנו את החיים. זה נכון, זה אמיתי, והשאלה לאן אנחנו לוקחים את החיים ואת המפעל הציוני שדמם מקדש אותו יום יום, שעה שעה.
אחרי שהצפירה נגמרת, אני מרים את עיני מעל ראשי האנשים, מסתכל אל האופק, והאופק יש בו קדרות, יש בו עננים כבדים והוא אינו מבשר טובות. הלוואי ואני טועה, הלוואי וזוהי פסימיות רגעית שנובעת מלחץ רגשי עצום במעמד הצפירה. הלוואי, הלוואי.
