לפני הבחירות האחרונות, יאיר לפיד אמר לאריה דרעי באולפן הטלוויזיה: "אתה עבריין שצריך לשקם". דרעי נפגע עד עמקי נשמתו ולפיד בוודאי הצטער על האמירה הזאת, ביודעו שהדרך לראשות הממשלה עוברת דרך דרעי ומפלגת ש"ס.
האמת היא שזו הייתה האמירה הכי אמיתית שלפיד אמר אי פעם לציבור. בינינו, לפיד, אי המרכז, כל הזמן משדר מסרים עמומים ולא מחייבים ומעדיף לשתוק בנושאים שחובתו לתת עליהם את הדעת. בעניין דרעי הוא היה נחרץ ולדעתי דיבר אמת.
דרעי צריך שיקום לא במשרד הפנים, שיקום מסוג אחר. הפרשות האחרונות, שכולן נכון לעכשיו בגדר לכאורה, מלמדות על יסוד רצידביסטי אצל דרעי – חזרה על דרך מעוותת שיסוד עברייני פועל ומפעיל אותו – והכל כמובן לכאורה. יכול להיות שדרעי הלך לכלא והתחיל להאמין לצאן מרעיתו שסבר שהוא "זכאי"; יכול להיות שהוא בטוח שלא יצליחו לפצח את הקומבינה לכאורה שהוא נחשד בה, אבל דבר אחד ברור – עצם זה שחוקרים אותו יותר מעשר שעות, אומר שאסור היה לאפשר לו לחזור לתפקיד שר במדינת ישראל.
היום, סטודנט שיש לו הרשעה פלילית, לא יכול להתקבל לתפקיד במערכת ציבורית, ובפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, הכל אפשרי. פרשת דרעי האחרונה מעידה שיש פה בעיה ערכית-מוסרית שצריך לעגן אותה בחקיקה. צריך לאפשר לבן אדם לחזור ולהתפרנס, אבל לאו דווקא בתפקיד שר. וצדק יאיר לפיד, צריך לשקם עבריינים מועדים. הציבור כבר לא קונה את הסיפור של הרדיפה העדתית. ולגבי דרעי, אני מאחל לו ולכולנו שהכל יתברר כעורבא פרח. הלוואי!
המהפכה השקטה
יש ספרים שאי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שקראת אותם. הם נותנים לך בעיטה בבטן ומכריחים אותך לחשוב על החיים של כולנו, ממש להרים את הראש ולהסתכל נכוחה על מה שאנחנו מתרגלים לחשוב באמת.
"טוהר", מאת ג'ונתן פארנז'ן, עוסק בזוגיות, מין, אהבה וכסף. זהו רומן המתפרש על שלוש יבשות, אבל עיקרו בארצות הברית וגרמניה. אנדריאס וולף, שחי תחת משטר השטאזי בגרמניה המזרחית, מתאהב בנערה שאביה החורג אנס אותה. הוא רוצח את האב, מסתיר את גופתו עשר שנים ואחר כך עובר למושבה בדרום אמריקה שעוסקת בחופש המידע האינטרנטי. בספר יש תיאור מדהים עד כמה האינטרנט ושאר הרשתות החברתיות הפכו להיות טוטאליטריים, כמו השטאזי ואף יותר, וזה כולל איסוף חומר על אנשים ושטיפת מוח, והכל באיצטלה של חופש המידע. הסוציאליזם הטוטאלי שיכולת לא לשתף איתו פעולה, התחלף במילה אינטרנט. הפלטפורמות המתחרות ברשת מאוחדות בשאיפה להגדיר את קיומנו. המהפכה האינטרנטית השקטה לא מכריזה על עצמה בכיכר העיר, ומעמד הביניים הולך ונעלם הרבה יותר מהר מהשלג הנמס בקוטב. הדרך לעבדות מסוג חדש נסללה כבר, וכל אחד מאיתנו משלם את המחיר. אפשר לא להסכים עם הדברים הקשים הללו, אבל בהחלט שווה לקרוא את "טוהר" – רומן חזק שנותן הרבה חומר למחשבה שלפעמים כדאי לצאת ממהלך אוטומטי, לחשוב ואולי לחשב מסלול מחדש.
שיעור בכימיה
בערוץ הספורט אירחו את ברק אברמוב, איש עסקים (ג'פניקה) והבעלים של בני יהודה, לשיחה על העונה שעברה. לאברמוב היה מזל גדול. הוא עשה את כל השגיאות האפשריות שיכול לעשות בעלים של קבוצה בעונתו הראשונה והיה קרוב כפסע לירידת ליגה. בפועל, לא רק שבני יהודה לא ירדה, אלא שאוזלת רגלו של יוסי בניון בפנדל האחרון ואלילת המזל, הביאו לה זכייה בגביע המדינה והשתתפות באירופה בעונה הבאה.
אברמוב התגלה בראיון כאיש שיחה מבריק, שקול ורגוע, שמאמין בצדקת דרכו. הוא לא התבייש לומר מה שאחרים מסתירים – שהוא ורק הוא, בסופו של דבר, קובע גם מקצועית בקבוצה. והנה סוף סוף מישהו אומר את האמת לציבור האוהדים. קניתי את הקבוצה, אני בעל המאה ואני בעל הדעה. לא צריך לפרשן יותר מדי כדי להבין שאברמוב, כמו אלי טביב, כמו איזי שרצקי ואחרים, הוא מאמן על. האמירה הזאת של אברמוב היא סוג של מכה בבטן לכל מאמני הליגה שלנו. המאמן הוא בעצם רק עוזר בשטח של מאמן העל ששמו ברק אברמוב, זה שיהיה מעורב בכל דבר ועניין בקבוצה, וכן, לפעמים אפילו בהחלטה מהיציע על חילוף כזה או אחר.
שמעתי שבין אברמוב ומאמן בני יהודה יוסי אבוקסיס, יש כימיה טובה. אני מקווה שבאקלים החם של הכדורגל שלנו, הכימיה לא תיצור קורוזיה מהר מהצפוי.
