בשבוע שחלף היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות (3.12), ובכנסת ציינו אותו במספר וועדות בדגש על נושא התעסוקה. מיכאל אורון, 74, מקרית חיים הפך לפני כ-43 לאב לילד עם מוגבלות שכלית-התפתחותית וההתמודדות הביאה אותו להתנדב בעמותת אקי"ם ולהפוך עם השנים להיות יו"ר הוועד המנהל של אקי"ם חיפה.
קצת היסטוריה: בשנת 1950 החליטו קבוצות אנשים מתל אביב, ירושלים, חיפה וחדרה, שהמדינה לא נותנת שירותים לאנשים בעלי מוגבלות שכלית-התפתחותית והחליטו להקים עמותה, כל אחד בעירו. בכל אחת מהערים האלה קמה עמותת אקי"ם, שתפקידה היה לענות על צורכיהם של בעלי מוגבלות שכלית-התפתחותית. לימים, עמותת אקי"ם בתל אביב הפכה להיות אקי"ם ישראל ושאר העמותות נותרו עמותות עצמאיות.
הילד נולד בריא
"לפני 43 שנים נולד לנו הבן הצעיר", מספר אורון, "הילד נולד בריא, אבל בגיל שמונה חודשים הוא חלה במחלה בקנה הנשימה והובהל לבית החולים. הייתה לו בעיה של חוסר אספקת חמצן למוח, והיום התפקוד המוחי שלו נמוך מאוד. כשהבנו שאנחנו צריכים עזרה, הוא היה רק בן 4. עד אז הוא היה בבית וחשבנו שנסתדר איכשהו. בגיל 4 חיפשנו לו מסגרת והייתה מסגרת של אק"ים חיפה בקרית מוצקין, מעון גנור. זו הייתה מסגרת יום, גן ילדים לאוכלוסייה מיוחדת. יו"ר אקי"ם דאז היה יצחק גניגר, שהיה אחד ממניחי התשתית לכל מה שנקרא היום אקי"ם. הוא אמר שאין מקום לילד, וזה היה בדיוק המקום בשבילו".
בני הזוג אורון המשיכו לחפש מסגרת לבנם, עד ששמעו באקראי שבעוד שהם נענו בסירוב, ילד אחר דווקא נמצא מתאים למסגרת. "ביררנו למה ואמרו לנו שאמא של הילד איימה להתאבד. אשתי הלכה לגניגר ושאלה אותו אם הוא רוצה שגם היא תאיים בהתאבדות. הוא מצא לו מקום, וככה השתלבנו באקי"ם. כעבור שנה, העובדת הסוציאלית שהייתה אז פעילה באקי"ם חיפה, רחל לביא, ביקשה מאיתנו להצטרף לעשייה ולתרום. מאז אני ואשתי היינו בוועד המנהל. אשתי, ציפורה, פרשה לפני 10 שנים, כי נמאס לה, אבל אני חשבתי שזה לא יהיה אחראי לפרוש בלי להכשיר מחליף, כבר הייתי כולי בתור העשייה".
"התרומות פחתו בשנים האחרונות ביותר מחצי, כי לאנשים נמאס שבאים לבקש מהם תרומות. במבצע 'הקש בדלת' בתחילתו, היינו מכניסים באחר צהריים אחד 150 אלף שקלים, היום אנחנו מצליחים לאסוף בקושי 40 אלף שקלים"
עד שציפורה אורון פרשה מהעשייה באקי"ם, הספיקו השניים להביא את העמותה להישגים שלא נראו בה עד אז. כשהתחילו את הפעילות שלהם בעמותה, היה בה את אותו מעון היום שהבן שלהם הצטרף אליו, הוסטל קטן בחיפה, מועדון חברתי לא גדול ודירת מגורים אחת לאנשים מוגבלים ברמה סבירה. היום, יש לאקי"ם חיפה בערך 13 דירות, שני הוסטלים, גן גנאור, שעבר לקרית אתא והפך למתחם שבו יש גן ילדים, בית ספר ומרכז שיקום למבוגרים.
"תמיד ראינו את התמונה הכוללת, בלי קשר לילד שלנו, כמו למשל בעיות של דיור בקהילה. הייתה לנו הזדמנות במוצקין. הייתה בחורה נכה, חולת פוליו, שהייתה לה דירה בקרית מוצקין וכשהיא נפטרה, היא החליטה להוריש את הדירה לאקי"ם ולעמותת איל"ן, את כל הרכוש שלה חצי-חצי. אנחנו אמרנו שלהקים דירה כזו לדיירים שיש להם מוגבלות שכלית התפתחותית יהיה משהו פורץ דרך, כי אף אחד עד אז לא שיכן אנשים כאלה בדירה, אני מדבר על לפני 25 שנה. במהלך המשא ומתן עם איל"ן, אמרנו שנקים דירה משותפת גם לאנשים שלנו וגם לשלהם, והאחד יעזור לשני. זו סימביוזה שיכולה להיות מצוינת לשני הצדדים, כי זיהינו את הצורך בדיור בקהילה. הם לא הסכימו לצערי, וזה חבל, אבל אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים, רכשנו את חלקם ואז קמה הדירה הראשונה לדיירים כאלה בארץ. היום יש לנו 13 דירות כאלה רק באזור חיפה והקריות ואני לא מדבר על עשרות או מאות הדירות שקיימות בארץ וקמו אחרינו".
"גג לילד המפגר"
בזמן שהעמותה רכשה את הדירה, הייתה לה דירת אימון הממוקמת בהוסטל בחיפה, שבה התגוררו שתי בנות וכעבור שנה הן הועברו לדירה בקרית מוצקין. כיום מתגוררים בכל דירה שישה דיירים. "למה דווקא שישה? כי היו עם השנים הרבה התנגדויות של שכנים, שדירה כזו מורידה את ערך הרכוש, עד שיצא תיקון לחוק התכנון והבנייה שאמר, שעד שישה דיירים אין צורך בהיתר מיוחד ואי אפשר להתנגד לזה. בכל המקומות שאנו משכנים, גרים במצב אופטימלי שישה דיירים. הרצף של המוגבלות רחב מאוד ויש בו רמות שונות של יכולות. יש הצד הנמוך ביותר, שם הם צריכים הדרכה צמודה במשך 24 שעות ויש כאלה שצריכים כמה שעות ביום או בשבוע, וזה הכל. אז בהתאם לסוג הדירה, מאכלסים את האנשים ונותנים הדרכה. יש דירות בהן תמיד יש מדריך או דירות שיש שם מדריך על פי הצורך".
גם מבצע "הקש בדלת" הראשון בשנת 1964 לטובת אקי"ם היה חיפאי. למבצע ההתרמה קראו אז: "גג לילד המפגר". "העמותה פרצה דרך בהמון דברים, גם מעון גנאור הוא יחידי מסוגו בארץ. תמיד היה שם בית ספר לגילאי 21-6, היום יש שם גן ילדים עד גיל 6, בית ספר וגם בוגרים מגיל 21. יש מרכז יום עבורם, ששם הם עוברים סדנאות, פיזיותרפיה ומגוון רחב מאוד של פעילויות".
הבן הפרטי של אורון, אם תשאלו, מתגורר עימו ועם רעייתו בקרית חיים, ובינתיים, הם מסתדרים. "התמזל מזלנו והוא ילד ממש טוב", אומר אורון, "הוא רגוע ושקט וטוב לנו איתו. אנו אומרים שמה שאנחנו ניתן, אף זר לא ייתן, אז הוא חי איתנו בבית. שני ההוסטלים שיש באקי"ם, זה שבקרית חיים בדיוק מתאים לו מבחינת היכולת, אבל כמו שאמרתי, אף מדריך לא ייתן מה שההורים נותנים. אני יכול להגיד שכל ההורים לילד עם התפתחות שכלית מוגבלת מתמודדים עם שאלה מה יהיה אחריהם, זו שאלה שאני שומע כבר שנים, גם אם שלחו את הילד להוסטל, עדיין הם נמצאים עם היד על הדופק, זה הדבר הבסיסי שמדאיג כל הורה עם ילד עם מוגבלות איך יסתדר".
דווקא בשבוע הזה, שבו צוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, חשוב לאורון להעלות כמה נקודות על סדר היום הציבורי.
"האנשים האלה עושים את העבודה שלהם בצורה יוצאת מן הכלל, לא מסתכלים על השעון ותמיד יהיו מוקירי תודה. הם כוח עבודה מאוד נאמן וממושמע, שיעשה כמעט כל דבר, ללא ויכוחים, והם מפסידים עובדים טובים"
לקבל את השונה
"המסר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר הוא שאנשים עם מוגבלויות לא מידבקים, שאנשים לא יירתעו ויקבלו את השונה, לא כמו ההפגנות שהיו בקרית חיים לפני שלוש שנים, נגד דירות של מוגבלים. זה לא מידבק, זה לא מוריד את ערך דירה. מה? כולנו זהים? יש שונים יותר ויש פחות וזה לא אומר שהם לא זכאים למלוא הזכויות. היום, אם אנחנו הולכים למרכזי קניות ואנשים מסתכלים, זה גורם אי נוחות לחלק מהאנשים. אני מבקש שיקבלו אותם כשכנים, שישכירו להם דירות, שיקבלו אותם למקומות עבודה ושלא ינצלו אותם. יש מעט מאוד אנשים שמעסיקים מוגבלים ואני קורא להם להעסיק אותם, כי זה יכול מאוד לעזור. אקי"ם מעסיקה בגנאור אנשים עם מוגבלויות מכל מיני תחומים, מתחום הנפש ומהתחום ההתפתחותי, כי אנו רוצים לתת דוגמה, אבל הדוגמה היא בתוך החדר, מה זה עוזר לנו שאף אחד לא יודע? אנו מעסיקים במשרד שלנו אדם, שעל פי היכולות שלו, מעביר את הדואר בין כל המסגרות שלנו, וגם הוא עם מוגבלות. האנשים האלה הם אנשים מאוד נאמנים, עושים את העבודה שלהם בצורה יוצאת מן הכלל, לא מסתכלים על השעון ותמיד יהיו מוקירי תודה. אנחנו מחפשים להם תעסוקה, ולעיתים אלו מסגרות סגורות כמו מרכז שיקום, או מע"ש (מפעל עבודה שיקומי – ה"מ), וזה לא נכון לעשות את זה. הקהילה עוד לא הבינה שמדובר בכוח עבודה מאוד נאמן וממושמע, שיעשה כמעט כל דבר, ללא ויכוחים, והם מפסידים עובדים טובים. אז אם היום הזה הוא בסימן תעסוקה, בדיוק על זה צריך לדבר".
צריכים תרומות
הדבר השני עליו אורון מדבר קשור לתרומות של הציבור. בשנים האחרונות, לדבריו, מגיעות קצת פחות תרומות. "אמנם אנו מקבלים תקציב מהמדינה, מוכרים שירות למדינה והיא משלמת לנו פר אדם או דירה, אבל זה תקציב שבקושי מספיק לעשות את מה שצריך. אקי"ם תמיד רוצים לתת יותר, עוד חוג קרמיקה, עוד שעות בבריכה הידרותרפית, אבל אין לנו תקציב. אם אנו רוצים עוד שעות, אין לנו מימון, אז אנחנו צריכים תרומות. התרומות פחתו בשנים האחרונות ביותר מחצי, כי לאנשים נמאס שבאים לבקש מהם תרומות. במבצע 'הקש בדלת' בתחילתו, היינו מכניסים באחר צהריים אחד 150 אלף שקלים, היום אנחנו מצליחים לאסוף בקושי 40 אלף שקלים".
כעמותה שהוקמה באמצע המאה הקודמת, גם אקי"ם מצאה את עצמה בתחילת המילניום השלישי כגוף לא מעודכן. בשנים האחרונות זיהה אורון צרכים שיש לשדרג. "לפני שנתיים הבנו שחייבים לקחת מישהו שיאסוף תרומות בצורה מקצועית. יש הרבה תורמים, רק צריך להגיע אליהם, צריך למצוא אותם ולתחזק אותם כדי שיתרמו שוב. גם מתנדבים צריך לתחזק כדי שירצו להמשיך, זו אופרציה שלמה, זה נהיה מקצוע, ריכוז מתנדבים ואיסוף תרומות, הכל מתמקצע. כל האנשים שעובדים איתנו, באו גם בשביל האידיאולוגיה והנתינה, כי נתינה היא במקרה הזה גם קבלה. נתת, קיבלת סיפוק והערכה".
גם לאורון יש מחשבות על פרישה. "כדי שאפרוש בשקט חשבתי שיהיה נכון למנות מנכ"ל, כי לא היה כל השנים. בשנה האחרונה עשינו חקר ביצועים של העמותה והגענו למסקנה שיש צורך למנות מנכ"ל, כי למעשה עבדנו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע 365 ימים בשנה והטלפון שלנו תמיד מצלצל וזמין להורים ולמשפחות. לפני כשנה חשבנו את מיכל סגל לתפקיד. היא אמנם תושבת שער אפרים, לא מקומית, אבל אנחנו מאוד מרוצים ואני מאמין שהיא תצעיד את העמותה קדימה".
