האור בקצה האש

לפעמים, בתוך מצב רע, כמעט כאוטי, ניתן למצוא נחמה בדברים הטובים, בהשתפרות, באנושיות, באהבת האדם.

עכשיו, שחיפה מלקקת את פצעי השריפה וכמוה מקומות רבים בארץ, צריך גם להגיד מילה טובה. מבין כל האנשים שתרמו לפינוי השקט והמבוקר ולפעילות הנחרצת והנחושה של לוחמי האש, צריך לומר מילה טובה על האיש שעמד מאחורי המהפכה, שחר איילון.

איילון, לשעבר ניצב במשטרת ישראל שהוצנח למערך הכבאות, השכיל לנצל את השנים לרכישת ציוד מיטבי, להחדרת כוח אדם טוב ליחידות, לאיחוד מערכת הכבאות ולהרבה אימונים ולהכשרת הצוותים. ביום הפקודה, כשהשריפות פרצו בכל רחבי הארץ, הוא כבר לא היה בתפקידו אחרי שפרש לגמלאות, אבל בלי ספק שראה ברכה בעמלו, לאור הדרך שעשה והנחיל בכבאות הישראלית.

בדרך כלל אנחנו חברה שמצליחה בביטחון ומפשלת בעשייה האזרחית. "פרטצ'ניקיות" ושיטת ה"סמוך" עובדות בדרך כלל שעות נוספות, וביום פקודה בא הפישול התורן וועדת החקירה שאחריו. שלל השריפות היו האירוע הגדול ביותר שעברה ישראל בתחום האש, וכולן נגמרו ללא נפגעים. במבחן התוצאה הכל נוהל בניהול מופתי ונכון. תמיד יש מקום להשתפר, ואף אחד לא יכול לחזות את העתיד, אבל אפשר לקחת מהאסון שעברנו מעט אופטימיות. המבחן הפעם הוא כולו של הפוליטיקאים, שצריכים לא לשכוח את התושבים הפגועים וללוות אותם בנחישות ובעיקר בכסף ובסיוע רב תחומי, עד להשתקמותם הסופית. ימים יגידו!?

והארץ הייתה

מזמן לא הייתה בטלוויזיה סדרה כל כך חשובה כמו "והארץ הייתה לתוהו ובוהו" על שלל פרקיה שמשודרת בימים אלה בערוץ הראשון. זוהי סדרה שמנסה לתת זרקור היסטורי בשטח ארץ ישראל דרך מדע הארכיאולוגיה, הממצאים בשטח שנמצאים בכל פינה, תחת כל עץ רענן, ובתוך כל תל שפעם חפרו או יחפרו בעתיד. הסדרה מלמדת שאנחנו בסך הכל חוליה אחת מיני רבות בהיסטוריה מדהימה בת יותר מ-3000 שנה במרחב הים התיכון, מים סוף דרך ארץ ישראל ועבר הירדן, בואכה דמשק.

מיטב החוקרים בארץ ובעולם מקלפים את שכבות הקרקע ומספרים לנו סיפור מדהים על ממלכות שפשטו במרחב, על צורת שלטון, על פוליטיקה, כלכלה וצבא. האמת ההיסטורית הזו מופלאה, במיוחד כשהיא מקבלת חיזוקים מהשטח וממחקר השוואתי שנערך בארצות השכנות לנו. ההגשה היא ברמת הצופה הממוצע ויוצרת תחושה של חיבור בין ההווה לעבר המדהים של הציוויליזציה שפרחה פה.

היום, כשמנסים, ברגל גסה, לחסל את השידור הציבורי כדי לחסוך כסף ולקבל שליטה על התקשורת, כדאי לזכור שפרויקט שכזה יכול להרים רק גוף ציבורי. נכון, יש ערוצי ספורט למכביר, ויש חדשות מהארץ ומחו"ל וסרטים מיובאים ותוכניות מקור, אבל תרבות נמדדת גם בעשיית עומק שמשרתת עניין מעבר לרדידות של הרייטינג. בעידן הריאליטי, שכולנו שבענו ממנו, פתאום סדרה כמו "והארץ הייתה לתוהו ובוהו" היא ממש, אבל ממש, מים זכים ואי של רוגע בתוך השפל התרבותי שאנו חווים בדרך כלל.

לאט ובטוח

ברק בכר הוא סיפור הצלחה בכדורגל הישראלי. מאמנה של באר שבע מוכיח יכולת טקטית וראיית משחק וההצלחה מאירה פניה לו ולקבוצתו. אלא שעכשיו בכר צריך להיזהר. יותר מדי שבחים, יותר מידי ביקורות טובות מפי פרשני הספורט בישראל – אלו מלכודת דבש בטוחה. כולם מהללים אותו ויש החושבים שעליו לנצל את סיפור ההצלחה שלו ולמנף אותו לאימון בחו"ל – בליגה הראשונה באיטליה, או אפילו בפריימרליג.

אני חושב שברק צריך להיזהר עכשיו פעמיים. הוא מאמן צעיר שקיבל הזדמנות ולקח אותה בשתי ידיים, אבל ההצלחה היא לא רק שלו – נלווים לה ניהול טוב של בעלת הקבוצה אלונה ברקת, הרבה חזון וכמובן הרבה מזל. לא יזיק לו עוד שנה-שנתיים של רכישת ניסיון בשדה הישראלי לפני שיחליט לצאת החוצה. אני גם חושד שחלק ממהלליו הם אוהדי מכבי תל אביב, שהיו שמחים להשאיר את באר שבע בלעדיו ושולחים אותו לחו"ל, לא מאהבה אליו, אלא מאינטרס צר שלכם. בכר צריך להיזהר מהחנפנים ולהתמיד בדרך שבחר לעצמו. מי כמוהו יודע שאין קיצורי דרך, תפקיד המאמן הוא קשה בכל הליגות בעולם, וכדאי לו לתכנן את דרכו בצעדים איטיים ומדודים. הוא גם צריך לזכור שיש מדינות שמעמד המאמן פחות יציב אפילו מאשר בליגה שלנו, ובכלל קבוצה שמנצחת פעמיים את אינטר, היא מקום עבודה בכלל לא רע.