בתוך יומיים הצליח ד"ר איתן קייזמן מנתניה לגייס באמצעות האתר לגיוס המונים את כל הסכום להוצאת ספרו השני "יומני חדר ניתוח – הפגישה". בעלי האתר אמרו שזהו אירוע שקורה לעתים רחוקות מאד בהדסטארט. קייזמן, רופא לקראת התמחות בניתוחי לב בבית החולים לילדים על שם אדמונד ולילי ספרא בתל השומר, גייס 15 אלף שקלים. הגיוס עדיין נמשך ולדבריו כל שקל נוסף מיועד לרכישת ציוד ולמימון טיפולים במחלקה לניתוחי לב ילדים. גם את ספרו הראשון "יומני חדר ניתוח" הוציא לאור באמצעות הדסטארט.
בספרו הראשון שיצא באלף עותקים מתאר קייזמן בגוף ראשון את חוויותיו כצופה מן הצד עת היה תלמיד בית הספר לרפואה בפאביה באיטליה. את ספרו השני, שיוצא אחרי ארבע שנים, כתב כרופא פעיל בעת שעשה סטאז', ויחד עם מנכ"ל מדיה 10, דורון קריספין, קיבל החלטה לתרום את ההכנסות ממכירתו. "החלטנו לתרום את ההכנסות ממכירת הספר והתרומות מהגיוס בהדסאטרט לילדים חולי לב במחלקה בה אני עובד. גם את הספר הראשון לא הוצאתי כדי להתעשר".
מדוע זקוקים הילדים המאושפזים במחלקה לכסף?
"רוב הילדים מקבלים את הטיפול הרפואי והתרופתי כשהם מכוסים על ידי קופות החולים. אבל יש ילדים שהמצב שלהם נופל בין הכיסאות כאשר לעתים רק חלק מהטיפול מכוסה ואת השאר על ההורים לממן ולא תמיד הם יכולים. יש למשל מכונת לב מלאכותי כמו גם מכשירים נוספים, מהם מצילי חיים, שעולים מיליוני שקלים כאשר חיבור הצנרת לחולה עולה עשרות אלפי שקלים ולעיתים זה על חשבון ההורים. ההחלטות לאן ילכו כספי התרומות יתקבלו ביחד עם מנהל המחלקה שהוא גם המנטור שלי ד"ר דוד משאלי".
קייזמן, בן 31, נולד בנתניה לאודי ופנינה. יש לו שני אחים בוגרים ממנו. לאביו יש את המסעדה האיטלקית "קזה מיה" ברחוב הרצל, שקיימת כבר 38 שנה. אימו מאושרת כמו כל אמא יהודיה שיש לה בן רופא. הוא למד בתיכון שרת, בצבא שירת בחיל האוויר. כנער שיחק כדורגל במכבי נתניה ובבוגרים של הפועל רמת גן ואת המשחק עזב לטובת הלימודים. הוא נרשם ללימודי רפואה בארץ ובאיטליה. למד שנה אחת מדעי הרפואה וכשהתקבל לבית ספר לרפואה באיטליה בחר ללמוד שם למרות שמאוחר יותר התקבל גם ללימודים בארץ והוא לא מצטער על כך: "היום, ממרחק של תשע שנים, אני חושב שזו הייתה ההחלטה הכי משמעותית בחיים שלי. התאהבתי באיטליה, התפתחתי שם בכל הכיוונים שכאן לא היו מתאפשרים לי. המרחק מהבית גרם לי להיות עצמאי, להסתדר לבד עם הקשיים והמכשולים. כל אלה חישלו אותי וביגרו אותי ואני מודה להוריי על שתמכו בי רוחנית וכלכלית. הלימודים התקיימו באנגלית כך שרכשתי אנגלית מצוינת ואיטלקית ברמה שאני קורא וכותב ומדבר עד שהאיטלקים מתקשים להבחין שאני זר. החברים הקרובים שלי היו איטלקים כך שמעבר לכך שזה שיפר את האיטלקית שלי נחשפתי לתרבות, מוסיקה, אמנות ואוכל, דברים שבארץ לא הייתי מגיע אליהם. יש לי חבר איטלקי שהיה בעבר מדריך בגלריה אופיצי שבפירנצה, בין היתר הוא גם חובב מוסיקה קלאסית והוא הגורם העיקרי שחשף אותי לתרבות ולמנטליות האיטלקית. אני יכול לומר שהחיים שלי בשנים האלה באיטליה היו חוויה של חיים אירופאים רגועים ובנוסף ללימודים זה בהחלט נתן לי ערך מוסף משמעותי".
הכנפיים של קרמבו
הוא מתנדב בתנועת "כנפיים של קרמבו" איתה יצא למסע לפולין כרופא מלווה של משלחת נוער עם צרכים מיוחדים שכללה 90 בני נוער. כמו כן, יצא במשלחת בראשות ד"ר משאלי לבצע ניתוחי לב בילדים בניגריה שם מוקם מרכז לניתוחי לב ילדים.
ביום בו יצא ספרו להדסטארט התארס קייזמן לאלינה רצ'ולסקי, רופאה לקראת סטאז' שרוצה להיות גינקולוגית, אותה הכיר בתל השומר.
למה בחרת בילדים ובכירורגיית לב ילדים?
"מרק טווין אמר שיש שני ימים חשובים בחייו של אדם 'היום בו נולדת והיום שבו הבנת מדוע'. אצלי זה היה היום בו ראיתי בפעם הראשונה ניתוח לב בתינוקת. אני מאמין שישנם דברים בחיים שלא אנחנו בוחרים אלא הם בוחרים בנו. אני יכול להסביר מהיום עד שבוע הבא מדוע אני אוהב כירורגיית לב ילדים אבל בשורה התחתונה, בפעם הראשונה שראיתי תינוקת בת חצי שנה על שולחן הניתוחים הבנתי שכאן אני רוצה להיות. זהו חוד החנית של הרפואה בעיניי, תיקון מומי לב ביילודים הוא מקצוע שמערב ידע רב, יכולת טכנית עילאית, הבנה של תהליכים מסובכים, טכנולוגיה פורצת דרך, ומעבר לכל אלו מצריך מהמנתח חסינות נפשית שמטיילת על הקו הדק של בין לאהוב את התינוקות ואת הוריהם ובין להיות מסוגל לבצע את הניתוחים עצמם בדם קר וללא רגשות. צריך לזכור שהניתוח הרבה פעמים מתקן את הפגם בו הבריאה טעתה, ומעניק לתינוקות אופציה לחיים תקינים. כאשר זה בילדים ובתינוקות זה פן תמים ואני מרגיש שלאור כל מה שציינתי אני רוצה להיות במקום הזה. ראיתי את זה מן הצד לפני חמש שנים כסטודנט וכשהגעתי לד"ר דוד משאלי, מנהל המחלקה לניתוחי לב ילדים, הבנתי שבחרתי נכון".
במהלך הלימודים באיטליה הכתיבה הייתה בשבילו מעין תרפיה, התבוננות בעצמו ובסביבה והבנה של הדברים. האהבה שלו לכתיבה והאפשרות לספר למשפחתו ולחבריו את החוויות ובכך גם להעלות את המודעות לניתוחי לב בילדים האיצה בו לכתוב גם את הספר השני. את הספר הראשון הוא כתב כצופה ואת השני כתב כמי שלוקח חלק פעיל. בתחילה היו אלה פוסטים בפייסבוק ובבלוג שלו ובהמשך כספרים שהמטרה שלהם, מעבר לחשיפת ההתרחשויות בחדר הניתוח והתחושות כלפי הרך המנותח והוריו הממתינים בחוץ, היא להביא למודעות את העולם של ניתוחי לב ילדים.
"הכתיבה עשתה לי סדר. אני כתבתי לעצמי חוויות שעברתי ושלחתי לקרוביי, חוויות של סטודנט באיטליה וחוויות מחדר הניתוח כצופה מן הצד. אני תיעדתי מה שראיתי ומה שהרגשתי כמו למשל מה קורה על שולחן הניתוחים כשנלחמים על חייו של תינוק בן חמישה ימים או מה קורה כשצריך לבשר להורים על מות התינוק שלהם שדקות ספורות קודם לכן עוד היה על שולחן הניתוחים כשהרופאים עושים ככל שביכולתם לתקן לו את הפגם ולתת לו ולהוריו תקווה לחיים".
הספר החדש מספר חוויות מתוך הקרביים של חדר הניתוח עם תיאורים מפורטים ויחד עם זאת מתאר את מאבקו של רופא צעיר בראשית דרכו שרוצה להצליח ולהציל חיים. "על כל אלו מאפילים סיפוריהם של הגיבורים הקטנים והמדהימים האלה, גיבורים בעל כורחם, ושלהם אנחנו מנסים לגייס תרומות כדי לנסות ולעזור להציל כמה שיותר מהם. גם להם מגיע להקדיש חלומות, ואני מזמין את כולם לחפש באינטרנט את ״יומני חדר ניתוח – הפגישה״ באתר הדסטארט ולהצטרף אלינו לפרויקט, לתרום כל סכום שעולה על רוחכם לילדים ולקבל את הספר הזה כמזכרת״.
שש קטנות עם ד"ר איתן קייזמן
מי הדמות שלך להשראה? "ד״ר דוד משאלי, מנהל המחלקה לניתוחי לב ילדים. אני רואה אותו במסדרון או בחדר ניתוח ונדרך ביראת כבוד ותחושת הערכה עמוקה לפועלו וליכולותיו, הן האינטלקטואליות והן הטכניות. לולא האיש הזה ייתכן והייתי היום בתחום התמחות אחר לגמרי".
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? "רץ לביקור בטיפול נמרץ".
משהו שלא יודעים עליך: "אחד התחביבים הכי גדולים שלי מעבר לשחייה הוא בישול. והחלום שלי הוא ביום שנבנה לעצמנו בית, נשקיע שם במטבח מפנק במיוחד".
מה המאכל האיטלקי האהוב עליך? "פסטה ברוטב עגבניות. אבל הכי פשוטה שיש. עם רוטב שמכינים בבית מעגבניות טריות, עלי בזיליקום, ופרמז'ן מעל".
מה הוא המקום האהוב עליך במיוחד באיטליה? "אני חושב שלנצח המקום בו הצעתי נישואין יישאר היפה ביותר בעיניי. בין הכרמים המוריקים של הגבעות שבין אזור לומברדיה לפיימונטה. לא רחוק מהעיירה קאסטג׳ו".
ליד מי היית רוצה לשבת בטיסה? "ליד סבתא שלי עליה השלום. היא נפטרה בטרם עת ממחלת הסרטן כשהייתה בת 67 בלבד. אני הייתי בן 15 וצר לי כל כך שלא באמת הכרתי אותה ומעולם בעצם לא ניהלתי איתה שיחה של מבוגרים".
מתוך הספר ״יומני חדר ניתוח – הפגישה״: אישה באדום
"משתתף בצערכם״, אמרתי, מגניב מבט חטוף לפניה. בעלה לחץ לי את היד. הייתה לו אחיזה איתנה ואמיצה. סיננתי שוב בין שיניי את המשפט המפגר הזה, שגם הוא ישמע. כאילו זה משנה משהו.
הם הספיקו להיות הורים בדיוק חמישה ימים והידיים אותן לחצו סיימו לפני בדיוק חמש דקות לתפור את בית החזה הפצפון של בתם, שאפילו לא הספיקה לקבל שם. ״בת מעיין״ (שם בדוי) יהיה רשום על המצבה הקטנה שלה שתהיה בגודל קופסת נעליים או קצת יותר.
"התקשרו אלי בצהרים מטיפול נמרץ שאבוא לסגור אותה כי המתמחה היה בניתוח. אינספור פעמים בחיי הקצרים סגרתי בתי חזה של ילדים ותינוקות, אך זו הייתה הפעם השנייה בלבד שסגרתי בית חזה של תינוק מת.
היא שכבה במיטתה בטיפול נמרץ, אחרי שהספיקה כבר לעבור שני ניתוחי לב בחמשת הימים האחרונים. עמדתי שם מעל גופה הדומם והאפרפר, קירבתי אותה לקצה המיטה כדי שיהיה לי נוח יותר. הוצאתי את הנקזים ושאר החוטים מגופה וניקיתי אותה בעדינות אין קץ. קירבתי בתפרים את עצם בית החזה שלה ועם תפר עדין יותר ושקוף את עורה.
לקחתי את הזמן והתייחסתי אליה כאילו הייתה חיה. רציתי שלפחות הצלקת הפיסית שהיא משאירה אחריה תהיה אסתטית. כי אני יודע שאין שום דבר אסתטי בצלקת הנפשית שהיא מותירה בעולם. עטיתי רק כפפות סטריליות, לא היה צורך בחלוק ומסיכה. זרוע ימין שלה הייתה שמוטה לצד ואצבעותיה הכל כך מנייטוריות יצרו דש בחולצתי הירוקה.
עבר כבר זמן מאז. אבל התמונה הזאת בראשי ברגע הזה שאני מצמיד את עצם החזה שלה, לא יוצאת לי מהראש.
כשסיימתי האחות הוותיקה בחדר יחד עם האחות הצעירה רחצו את בת מעיין והכינו אותה לקראת הפרידה מהוריה. נשארתי איתן שם עד שסיימו. בשלב מסוים האחות הצעירה לא הצליחה עוד לעצור את הדמעות ויצאה בוכייה מהחדר. כמה דקות לאחר מכן, בת מעיין הייתה כבר ״כמו חדשה״. נקייה ועטופה בחיתול לבן שכובה על סדינים נקיים וריחניים. האחות יצאה ונשארתי אני. כמה טהור היה הרגע הזה איתה. ובדיוק בשנייה שמחשבתי התחלפה בכמה סוריאליסטי יכול להיות חיתול פו הדב שהלבישו לה ואז הוריה נכנסו".
