לפני שנה בדיוק, ערב חג השבועות, פרץ עקיבא יעקב מנהריה בבת אחת אל המרקע שהתגלה כנהג אוטובוס של קווי דן שהפך בין לילה לנהגת. כלי התקשורת עטו עליו – או יותר נכון עליה – וראיינו את ליז יעקב, שמו החדש של עקיבא.
שנה אחרי היציאה הגדולה מהארון, ויעקב מתמודדת עם הרבה קשיים. אין ספק שסיפור חייה יכול להיות בסיס לסרט קולנוע שובר קופות.
קבענו בבית קפה נהרייני מרוחק מהבוהמה. יעקב מגיעה על עקבים גבוהים, גרביון שחור, חצאית מיני וחולצת שיפון לבנה ביום קיץ מהביל. שערה מוקפד בתספורת קארה, ליפסטיק אדום מרוח על שפתיה. היא פסעה את כל הדרך מביתה בשכונת נהריה הירוקה, מרחק לא מבוטל, והגיעה נרגשת. גיליתי אישה מנומסת וביישנית שרוצה רק דבר אחת: להרגיש שלמה עם חייה, ללא דעות קדומות.
אמא שלי הרגישה
זו הפעם הראשונה שיעקב מתראיינת לעיתונות מקומית מאז שיצאה מהארון . לפניה עוד מסע ארוך של שינוי מין. על פי חוקי המדינה טרנסג'נדרים צריכים לחיות שנתיים בזהות שבחרו ורק אז הם מקבלים אישור לעבור ניתוח.
יעקב חוששת, אבל חולמת להשלים את חלומה. "הבן אדם שהייתי נמחק, כאילו לא היה. המטרה שלי להביא למודעות את הסיפור שלי, לנפץ את המיתוס ולהתגבר על הבושה ברמה המקומית. אני האדם הכי מאושר היום, אבל לצערי אני מנותקת מילדי בגלל מי שאני", היא מספרת בכאב.
ליז, בת 48, נולדה כעקיבא יעקב בעיר מומביי בהודו. לארץ עלה עם הוריו ואחותו בשנת 1971 כשהיה בן שנתיים. המשפחה מוגדרת מהשבטים האבודים של בני ישראל והיא התגוררה בשכונת נווה דוד בחיפה.
"גדלתי בבית מאוד מסורתי שאסור לדבר בו על מגדר, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הטלתי שתן בישיבה. ככה היה לי נוח. זה היה הסימן הראשון שלי בילדות, שאני לא נמצאת במגדר הנכון. יום אחד בגיל 12 אמא שלי אמרה לי 'את היית צריכה להיות בת'. אמא שלי תמיד הרגישה והיא צדקה, כי מאז שיצאתי מהארון אני מקבלת המון סימנים. גוף חלק ולא שעיר, רגליים רזות כמו של אישה, מידת נעליים 39. כל הטרנסג'נדריות אומרת לי 'איזה מזל יש לך'".
יעקב משחקת מדי פעם בין לשון זכר לנקבה, אך אומרת שהשם עקיבא עושה לה רע. היא בחרה בשם ליז כי הוא מסמל בעיניה נשיות, איכות ויוקרה.
בצבא עקיבא שירת כטבח בפלס"ר 7. לאחר הצבא המשיך לימודי טבחות במלון דן. "היה לי חלום להיות נהג אוטובוס", היא מספרת, "בשנת 1997 קיבלתי את הרישיון המיוחל ונהגתי על קו תל אביב~חיפה בחברת דן".
החיים האמיתיים של ליז החלו מאוחר יותר. "שנתיים לאחר מכן הכרתי את אשתי, ערביה מוסלמית. הייתי בן 31 וחצי ולא היו לי קשרים לפניה. הכרתי אותה בבית חולים, היה לי ניסיון התאבדות, הרגשתי שהחיים חונקים אותי ושאני לא מצליחה להביע את עצמי. באשפוז שלי בבית חולים הכרתי את אשתי. בגלל צבע עורי, בדיעבד היא חשבה שאני בדואי. אבא שלי התנגד מאוד לקשר והסתרתי אותו מהמשפחה שלי.
"בהחלטה שקשה לי עד היום התאסלמתי כדי שהקשר הזה יעבוד, ועברנו להתגורר בתל אביב. אחרי שנה נולדה בתי ורק אז סיפרתי לאבי על הנישואין. הודעתי לו שנולדה לו נכדה. הכל היה מאוד מהר בשבילי. אחרי שנה וחצי הבנתי שעשיתי שטות מאוד גדולה כשהמרתי את דתי. לא התחברתי לאיסלאם, אפילו התנגדתי. את הילדים גידלנו לפי בבתי ספר יהודים. מדי פעם הייתי עושה גם קידוש וארוחות חג. בשנת 2005 עברנו מהמרכז לנהריה".
איך היה הקשר ביניכם?
"17 שנים הייתי בזוגיות. בפנים סבלתי מאוד, כי הרגשתי שאני אישה וכל הזמן הדחקתי את זה. זה השפיע מאוד על מערכת היחסים. לפעמים הייתי כל כך דואג לטיפוח של אשתי כי זה מה שרציתי לעצמי: קוסמטיקה, איפור וביגוד".
איפה היה השינוי?
"בקיץ 2015 כתבתי לגרושתי הודעה: 'את זוכרת שאמרת כל פעם שיש לי רגליים של אישה, אז זה מה שאני מרגישה מפנים'. זה היה שוק, תקופה קשה מאוד. לא ראיתי את ילדי כמעט, כי כל הזמן הייתי על קו נסיעות של נהריה~תל אביב. הרגשתי שאני חייבת לצאת כדי להציל את עצמי. סבלתי מאוד בקשר הזה. בינואר 2016 יצאתי מהבית. השארתי הכל לגרושתי והילדים. לא לקחתי כלום. היה לי חשוב רק בריאותי ובריאות ילדיי".
מלחמה יום יומית
אם עד כאן סיפור חייה של ליז לא משאיר מקום לדמיון, הרי שמהיום שעזבה את ביתה, החל מסע אחר בחייה, אפשר לומר מלחמה יומיומית. היא מתארת חיי דלות, מאוד צנועים. עקיבא חוברת לייעוץ מקצועי לטרנסג'נדרים ושיחות פסיכולוגיות. היא לא משנה עדיין את המראה החיצוני שלה והולכת היישר אל הרבנות.
"רציתי לחזור ליהדות. השתדלתי גם לשמר אותה. הגשתי בקשה לבית הדין הרבני להשיב לידיי את יהדותי ונעניתי בשלילה. אבל אמרו לי שמי שהמיר את דתו צריך לשלם על זה בלימודים של שבע שנים. לא יכולתי לעשות את זה, זה היה מרחיק אותי יותר מהחלום שלי להפוך אישה. ויתרתי. אני יהודייה בלב וזה מה שחשוב. התקרבתי לדת, אני מדליקה נרות שבת ואת ליל הסדר וראש השנה אני חוגגת עם הקהילה הגאה בתל אביב. במסגרת הליך שינוי מין הופניתי לפסיכיאטר, בשיחה אחת הוא נתן חוות דעת שאני במגדר הלא נכון ונתן אישור לשינוי מגדר. מאותו הרגע יכולתי גם לעשות הגדלת חזה, אבל אני ממתינה עם זה כי ההורמונים עובדים יפה על הגוף".
איך היו התגובות?
"במהלך הזמן הזה נעשה ניסיון להכריח אותי לעזוב את נהריה כי אני נחשבת לסוד כמוס בחברה ובקהילה, אך זו זכותי הדמוקרטית לגור איפה שאני רוצה. בכל הזמן הזה אני ממשיכה לעבוד כנהג אוטובוס ומתחילה דיאטה. שקלתי 100 ק"ג, והשלתי המון ממשקלי. היית נהג ש'טוחן' שווארמה כל היום. היום כשאני עוברת ליד סטיקייה אני מסוגלת להקיא מהריח. שיניתי תזונה, הארכתי את השיער, ופתאום גם הקול שלי השתנה, נעשה חלש יותר".
ובעבודה?
"בעבודה התחלתי לספר לאט~לאט. כולם היו בהלם. בחברת דן פרגנו לי ואז זה הגיע: פורים 2016. הורדתי את החולצה המכופרת של דן ועליתי לאוטובוס עם מדים של אישה. כלום חשבו שזה חלק מהתחפושת, אבל לקח כמה ימים להבין שזה לא. הנוסעים שלי היו המומים, הם הכי פרגנו לי, חיזקו אותי. הנהגים? פחות".
אחרי שגם דני רופ גילה את המהפך של יעקב, הסוד שלה כבר לא נשאר בגדר סוד, והיא נחשפה. הלחץ היה רב, היא הרגישה שהיא חייבת פסק זמן לעצמה. בספטמבר 2016 היא עוזבת את ההגה, אחרי כמעט 20 שנה. "הרגשתי שאני צריכה לחזק את עצמי, הייתי לבד בתוך כל ההמון הזה. תהליך הגירושין היה קשה ואסור לי להתקרב לבית הספר או לקחת חלק בחיים של הילדים שלי למעט שעה בשבוע. בגלל זה אני בוכה הרבה בלילות, כי לא עשיתי רע לאיש, אני לא פושעת".
מה המסר שלך?
"לא לפחד מהשינוי. אני מחכה לינואר 2018 כדי להשלים את עצמי ולהיכנס לניתוח לשינוי מין. במקביל אני מפתחת את עצמי בתחום המשחק וחושבת גם על סדרת הרצאות על חיי. אני מקווה ומייחלת שהנושא המגדרי יבוא יותר לידיעת הציבור כדי לתת אומץ, השראה ותעוזה לכל אלה שעדיין לא אגרו כוחות לעמוד מול הקרובים אליהם ולהגיד זה לא אני, זו מסיכה, וגם לומר שאף פעם לא מאוחר מדי. היום כשאני עוברת ברחוב גברים מסתכלים עליי ומתחילים איתי, חושבים שאני אישה לכל דבר וזה מרגש אותי. ברוך שעשני אישה מאושרת ובעזרת השם גם שלמה".
