ניסיון חייה של מרי מאור, תושבת זכרון יעקב, הביא אותה להפוך לשמאנית המטפלת באנשים. "היכולת, האהבה לאנשים והרצון להבינם הם מולדים אצלי", היא אומרת, "אבל הניסיונות שהתנסיתי בהם בחיי הובילו אותי לשאלות נוקבות שאת התשובה להן מצאתי רק בשמאניזם".
מאור, בת 51, גרושה ואם לחמישה, נולדה ברוסיה בתנאי עוני. היא מספרת: "לעתים קרובות לא היה אוכל בבית. היינו במצב של הישרדות בסיסית. הייתי ילדה חולנית. הוריי, שעבדו שניהם קשה, לא יכלו להחזיק אותי בבית וגדלתי אצל מטפלת, אישה פשוטה מהכפר שהייתה לי כאם. ממנה למדתי מהי אהבת אמת נקייה ללא תנאי. בנוסף היה המורה שלי לציור, אדם צנוע שכולו אור וחמלה, שנתן לי המון אהבה וכבוד ולימד אותי יותר מכל הסדנאות שבעולם. גם בבית הוריי, עם כל הכאב והמחסור היו אהבה ואושר פנימי".
כשהייתה בת 26, אם לשני ילדים ובהריון עם השלישי, עלתה לארץ, גרה בבאר שבע והמשיכה להוראה. "באמצע הלימודים בני הבכור נפגע קשה בתאונת דרכים. זיהיתי דפוס: הגברים שאני אוהבת נפגעים. אמרו שיהיה צמח. עזבתי הכל, טיפלתי בו שנה כמו לביאה והוא השתקם והיום הוא עובד וחי חיים עצמאיים ובריאים. נולדו ילדים נוספים, וניהלתי גן משולב שפיתחתי בו שיטות לאבחון וריפוי של ילדים עם צרכים מיוחדים. חיי העבודה והמשפחה העמוסים והמלאים נמשכו, אבל תחושת הריקנות לא עזבה אותי. המשכתי לשאול שאלות".
לשינוי המהפכני שעברה גרמה התמוטטות פיזית שהתרחשה לפני כ~15 שנים, אחרי שהמשפחה עברה לגור באור עקיבא. "הייתי מותשת מאוד ונכנסתי למצב של קומה. זה היה נפלא, כי זה נתן לי אישור לעצור מהמצב של 'סופרוומן' שלוקחת הכל על עצמה. הבנתי שקיבלתי הזדמנות שנייה. לקחתי שנת שבתון ולמדתי שיטות של רפואה אלטרנטיבית, אימון אישי והנחיית קבוצות. אחר כך עזבתי את משרד החינוך ונהייתי עצמאית. זה היה טוב, אך עדיין לא הסביר לי את הדברים שקרו".
הכתבה המלאה ביום שישי הקרוב בעכבר העיר המצורף לחדשות חדרה, כל זכרון וכל הפרדס וביום חמישי בערב במהדורה הדיגיטלית. לחצו כאן