fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אני לא צריך להוכיח את אהבת הארץ"

על כפר ביאליק: "זה כבר לא מה שהיה פעם. היום באים אנשים שמחפשים איכות חיים" * על המגעים עם חאפז אלאסד: "אני שלחתי לו שמן זית, הוא החזיר לי רחת לוקום" * על סוגיית רמת הגולן: "לפעמים צריך לקבל החלטות ואחר כך לשכנע את העם * על ערביי ישראל: "הם לא יכולים להגיד 'נפש יהודי הומייה', אז למה לדחוק אותם לפינה בעניין הזה?" * על האיומים הביטחוניים: "ישראל נמצאת היום במצב שבו האיומים על קיומה, הם הקטנים ביותר מאז שאני זוכר את עצמי" * ערב יום העצמאות תשע"ח, אלוף (מיל') אורי שגיא מדבר
אורי שגיא
"מה שכתוב בספר יחליף את מסקנות ועדת החקירה". אורי שגיא (צילום: אפרת פראנק)

 

 

"היה פה כפר שרוב האנשים בו עסקו בחקלאות וזה השפיע על האווירה. אני עזרתי להוריי בעיבוד המשק החקלאי, כי לא היה דבר כזה שהילדים לא לוקחים חלק. לימודים היו קדושים, אבל מיד אחר כך, כל אחד היה עושה את חובתו. אני זוכר עבודה בשדה בטרקטור ובלול, היה פה משק מאוד גדול, ירקות, מטעים, לול תרנגולות, ביצים, ואחר כך תרנגולי הודו לפיטום.

ההורים שלי היו חקלאים במלוא מובן המילה ואנחנו גדלנו באווירה הזו, היינו חלק מהעניין וכל החברים בכיתה שלי באו ממשקים חקלאיים, הייתה אווירה אחרת. היום כבר אין הרבה עבודה חקלאית, ובאופן טבעי אנשים מחפשים תחלופה, ואם הבנים לא חוזרים לכאן, אז מוכרים את הנחלות ובאים לכאן אנשים שמחפשים איכות חיים, זה השתנה מאוד וזו התקופה. חלק ניכר של מושבים ותיקים לאט מעכלים את השינויים האלה וכל ההתיישבות מקבלת פנים חדשות".

רבים מכירים את סיפורי הגבורה של אלוף (מיל') אורי שגיא ופחות מכירים את הצד האחר שלו כבן למייסדי כפר ביאליק. שגיא, 74, נולדתי בכפר. הוריו הגיעו לכפר בשנת 1934. "הוריי הגיעו לכאן די במפתיע", מספר שגיא השבוע בחצר המשק שלו בכפר ביאליק, "אנחנו שייכים למשפחת אייזנברג, ובאותה העת, סבא רבא, רבי דוד אייזנברג, וסבתא רבתא דינה, רצו להוריש את הנחלה ביסוד המעלה לאחד הבנים שנרצח בפיגוע חבלני. באופן טבעי, סבא שלי היה אמור לרשת את הנחלה ואחריו אבא שלי. כמו שקורה בחיים, רצה המזל, ואבא שלי נשלח ללמוד במקווה ישראל, בית הספר החקלאי המוביל של המושבות. לאחר סיום לימודיו, הוא נקרא לבן דודו, צבי פיין, שאחת הבנות של אייזנברג נישאה לו והם היו ממייסדי מטולה. אבא שלי נקרא לדגל על ידי פיין לבוא ולהיות המדריך של הקבוצה מהעלייה החמישית של עולי גרמניה, שהגיעה לכפר ביאליק. ההורים שלי עזבו את יסוד המעלה. פה הם הולידו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת".

אורי שגיא
"מה שכתוב בספר יחליף את מסקנות ועדת החקירה". אורי שגיא (צילום: אפרת פראנק)

כדורגלן נחשב

בתחילת הדרך של כפר ביאליק, הילדים למדו במערכת החינוך העירונית של קרית ביאליק ולא במועצה האזורית זבולון, כפי שהם לומדים היום. "כילד היה לי חיבור לאדמה והרגשת שייכות מצד אחד, ומצד שני, הייתי כדורגלן ואפילו נחשב. העיסוק בספורט היה חלק מעצב בחיים שלי, שיחקתי בעיקר כדורגל, כשהקריות בכלל הצטיינו בספורט. הילדות שלנו הייתה כולה בקרית ביאליק ולא בזבולון, למדנו בקרית חיים או בקרית מוצקין, אני בוגר מוצקין. העיסוק בספורט תרם מאוד, כי לצבא הגעתי עם כושר גופני מצוין. בצבא זה מתבקש, אתה תלוי האחד בשני והרגשתי שהתחנכתי על ידי הורים שלא היו צריכים לדבר. הדור של ההורים שלי היה דור שלא דיבר, אבל הבנו. הבנו שאנחנו שייכים לאדמה.

"גורם חברתי נוסף היו תנועות הנוער, חלק הלכו לנחל, ליישם את הקשר לאדמה, אבל אני הלכתי לגולני. אני לא יודע להגיד אם הייתה זו ילדות מאושרת, אבל הייתה ילדות חופשית, חברה ישראלית אחרת. ספגנו פה אוירה טבעית מאוד. גם הילדים שלי גדלו פה, אני זוכר כשחזרנו מלימודים בארה"ב מטעם הצבא, הילדים ירדו מהרכב והתחילו לרוץ כמו משוגעים בחצר, הרגשנו משוחררים. אני מודה שאהבתי את זה, נהגנו על הטרקטור, הייתה לי בהחלט ילדות מעצבת מאוד ומשפיעה, וזה מחזיר אותי לביטוי של שאול טשרניחובסקי ש'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'".

 

שמן זית לחאפז אלאסד

החיבור המיוחד לאדמה ותחושת השייכות אליה, סייעו לימים לשגיא, כשמונה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק לראש הצוות למשא ומתן עם סוריה. הוא ניהל מגעים חשאיים ואחר כך גלויים עם המשלחת הסורית. "המכנה המשותף היה ביחס לאדמה", הוא מספר היום, "היו חילוקי דעות עמומים בין מתיישבי יסוד המעלה הוותיקים לבין הנשיא הסורי חאפז אלאסד, אבל היחס לאדמה וההמשכיות היו המכנה המשותף. אסד גדל באווירה כפרית בצפון סוריה, וכשדיברתי איתו על הגשם והאדמה, ראיתי שזה מזיז לו. בעת המשא ומתן היה שליח שהיה מגיע אלינו לארוחות ערב כמה פעמים. לקחתי אותו לסיורים, כדי שיבין את המסר. בארוחה האחרונה אלתרתי ואמרתי לו שאני חקלאי, עושה שמן זית. אמרתי לו שייקח בקבוק וישלח לנשיא אסד. כמובן שהורדנו את הכתוביות בעברית והוא העביר את השמן לאסד. אחרי חודש, הוא חזר עם רחת לוקום ומשמשים מאסד. הייתי מאוד סקרן לדעת מה אסד אמר על השמן, והוא אמר: 'תגיד לשגיא, שהשמן שלו מצוין, כמעט כמו שלנו', מין הומור כזה של 'תהיה צנוע, כי סוריה היא אימפריה של שמן זית' וזה היה נכון אז.

"קצת לפני הנסיעה החשאית האחרונה לארה"ב, לפגישה עם הסורים, עברתי באזור עמיעד לבדוק כמה נתונים עובדתיים, והמודיעין של גליל עליון ידעו שאני שם. קיבלתי טלפון מיעקב גדולטר, שהיה חלק ממשפחה ותיקה ביסוד המעלה. הוא קרא לי 'אייזנברג', ואמר שיש לו משהו דחוף לדבר עליו. אמרתי לו שאין לי זמן כי אני טס לארה"ב, והוא אמר שאני חייב לעבור אצלו: 'שלא תעז להחליט לפני שתדבר איתי'. הוא נתן לי כבוד שלא הגיע לי. אחר הצהרים עברתי שם והוא היה לבד. חיכה לי שק פקאן. ישבתי איתו והוא התחיל לטחון אותי, תערובת אמיתית של חיבוקים ובכי, אמר לי שאני אייזנברג, משלהם, שהסבא רבא והסבא שלי קבורים שם, ביסוד המעלה, ואיך, אחרי שהם סבלו כל כך הרבה, אני אחזיר את רמת הגולן. הוא אמר לי: 'אני רוצה שאתה תדע שזה שלנו, אני לא רוצה לראות כאן את הסורים'. אמרתי שגם אני לא רוצה לראות אותם, אבל אנחנו כן רוצים הסדרה לישראל. פתאום הוא שאל אם אני רוצה כוס תה, ואמר שאצלם בבית אשתו מכינה את התה ושאל אם אכפת לי שהיא תצטרף.

"אשתו הגישה תה ועוגיות והוא המשיך בתערובת אותנטית של בכי, צעקות וחיבוקים. גם אהב וגם כעס. אמר לי שאח שלו נפל בשבי במשמר הירדן ושאל אם הוא יכול לצרף אותו לשיחה. רק אותו.  אח שלו הצטרף למטחנה שהייתה קשה יותר מכל הביקורת בעיתונים. אחר כך צירף את הילדים, ולא יכולתי להתנגד, בסופו של דבר הייתה שם חבורה של 20 איש. הוא דיבר על האדמה והשייכות אליה ועל הביטחון. אמר לי שהוא זוכר אותי בפעילות מבצעית ביסוד המעלה ואמרתי נכון, ואז הוא אמר: 'אתה תגיד לי להחזיר את רמת הגולן?'. אמרתי שהמדינה מחליטה על דברים גדולים ודברים השתנו, כי אנשים רוצים לחיות פה לדורות. בסופו של דבר הוא ביקש שאבטיח לו שאם עושים את זה, שהסורים לא יישבו לו מול העיניים. אמרתי לו שאת זה אני יכול להבטיח, כי בהסכם היה סעיף שלא תהיה התיישבות סורית ברמת הגולן ודלדול צבאי בשטח.

"אני ער לזה שהחיים השתנו, הוא סירב להפנים, אבל אני הבנתי. החיים השתנו פה בכפר ביאליק. פעם חשבו שההתיישבות מעצבת את המדינה, הייתה תנועה של בן גוריון מהעיר אל הכפר. בכפר ביאליק במקור היו 29 נחלות עם מוסד אהבה והיום נותרו פה חמש משפחות שהצאצאים שלהן ממשיכים את המורשת, וכל השאר התחלפו".

קולטים עלייה

שגיא שייך לדור השני של מייסדי המדינה, דור, שבמובן מסוים לא שאל שאלות והבין שהוא צריך לשאת את העול. "בן גוריון אמר שצריך לקלוט עלייה וקרא לכל המושבניקים לעזור, להפריח את השממה, בגליל, בלכיש, בנגב, והיה כנס מדהים בנהלל, ובאותו היום התגייסו 450 מושבניקים, עזבו משקים והלכו להדריך. גם האחים שלי הודיעו לאבא שלי שהם הולכים להפריח את השממה. אבא אמר שצריך להפריח גם את השממה שלו, את המשק, אבל בן גוריון אמר. אז לא היו צריכים שר קליטה ונאומים גדולים. כל השנים היו לי אח או אחות מאומצים שקלטו אותם. היה אחד מניצולי השואה, שלימים היה נהג אגד, אחר כך הגיעה העלייה הרוסית והיה לי אח משם, ובהמשך דבורה התימנייה, תמיד בבית שלנו קלטו עלייה. גדלנו על זה שקולטים עלייה.

"הדור ההוא הושיט יד, מה שכל כך חסר היום בחברה הישראלית. יש היום אנשים טובים שעוזרים לאלה שאין להם, אבל הממסד כבר לא מסייע לפרט. אולי איבדנו את החמלה כחברה, כי יש פה אנשים פרטיים נהדרים, ואולי אנו מאבדים אט-אט את הממלכתיות".

בסוף שנת 1961 התגייס שגיא לגולני. "באתי מישראל הוותיקה ופגשתי עוד ישראל – פסיפס מרתק מבחינה סוציולוגית שלא הכרתי. אנשים עם בעיות סעד קשות מהבית, עם בעיות ת"ש, חברה ישראלית אחרת. זו הסיבה שאני אוהב את גולני, כי היא מייצגת את הפסיפס האדיר של מדינת ישראל. יש עוד יחידות טובות בצה"ל, אבל הצעתי שבשנת ה-70 למדינה, יציעו לחטיבה את פרס ישראל על תרומתה לחברה הישראלית, כי בגולני שירתו כולם – דתיים חילוניים, אשכנזים, ספרדים, קיבוצניקים ועירוניים, הצלחה כבירה של החברה שהישראלית, כור היתוך.

"הגעתי לגולני מישראל הוותיקה ושם פיקדתי במלחמת ההתשה. כמו היום. אם תסתכלי על קיר הזיכרון בבית יד לבנים בקרית חיים, תקבלי צמרמורת. באותם הימים, הקריות היו במשקל סגולי מאוד חזק. עד היום ותיקי גולני הזקנים מחבקים האחד את השני, ותת הקבוצה היא הסיירת. זה חיבוק שאי אפשר לנתק, זה יותר מאחים במובן החברתי. בקריות גדלו באווירה הזו".

שגיא שימש בצה"ל במגוון תפקידים. הוא היה מפקד סיירת גולני, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, מפקד חטיבת יפתח באוגדת סיני, מפקד חטיבת גולני, מפקד אוגדה 36 ברמת הגולן, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, עוזר ראש אג"ם, מפקד פיקוד דרום, מפקד חילות השדה, מפקד גיס 479 וראש אמ"ן.

"כמפקד, הבנתי שאני צריך להיאבק על כל חייל שיישאר, לא הסכמתי לנפות חיילים. סוד המנהיגות הוא להניע אנשים לדבר בלתי אנושי. כשהייתי מג"ד, היה לי חייל שביקש לאחר בהגעה. שאלתי למה והוא אמר שהוא צריך לעזור לאבא לחלק חלב. זה עושה לך משהו, ללכת לבתים שלהם. כל חייל שלי שברח, ראיתי בזה כישלון. כשהייתי הולך להביא אותו, הייתי רואה את הבית. כשאתה רואה מאיפה הוא בא, אתה לא מצדיק את מה שעשה, אבל מבין. מה שעזר לי להתערות בגולני היא העובדה שבמרכז החינוך בכפר ביאליק היה החמלה והדאגה לאחר. אני לא מייפה את המציאות, היו פה סכסוכים, אבל הילדות הייתה ביחד".

הקופסה השחורה

אני מדברת איתו על הדור שלו, בני המייסדים שנלחמו למען הארץ הזו, ולא דיברו. אני מספרת לו שאבא שלי, שנלחם בסיירת צנחנים במלחמת יום הכיפורים, סיפר לי את סיפורי הזוועות מהמלחמה רק 17 שנים לאחר מכן, פעם אחת בודדה וזהו, מעולם לא חזר לספר.

"לכל אחד יש את הקופסה השחורה שלו. לא דיברנו הרבה, הדור שלנו, וזה לא טוב, כי הדיבור היה עוזר לנו. לציון יום ההולדת ה-70 שלי, אמרתי לילדים שבמקום לעשות לי 'אלו הם חייך', נעשה סיור בשלושת המקומות המסמלים את האירועים המכוננים בחיי. לא יכולתי להגיע לכל מקום, בטח שלא לתעלת סואץ או למקומות מסוימים ברמת הגולן, אבל עברנו מקומות, ושם שיתפתי אותם בפעם הראשונה".

בלתי נמנע לדבר עם אלוף לשעבר בצה"ל על השבר שיצרה בחברה הישראלית מלחמת יום הכיפורים.

"כל מדינת ישראל הייתה קצת שאננה עד הזבנג הלאומי בשנת 1973", הוא אומר, "הייתה פה זחיחות אבל אנשים בשטח לא השלו את עצמם, הם עשו את העבודה. אחרי 1973, כלום כבר לא היה אותו הדבר, אבל אני לא בטוח שהשגנו את המטרות. מלחמת יום הכיפורים הייתה הלם וזעזוע לחברה הישראלית, והתוצאה הפוליטית באה לידי ביטוי ארבע שנים אחר כך, עם עליית השלטון של בגין, וזה היה תשלום מוצדק על הזחיחות שלקחה אותנו למקום אחר. המבחן של המנהיג הוא לא אם הוא מדליק משואה ביום העצמאות, אלא אם מוכן לקחת החלטות קשות, ובגין לקח החלטות קשות. היום, מדינת ישראל במצב יחיד במינו בהיסטוריה. היא נמצאת היום במצב שבו האיומים על קיומה, הם הקטנים ביותר מאז שאני זוכר את עצמי. אני לא מזלזל בחמאס או באיראן, אבל אל תאבדו פרופורציה. בששת הימים היה מאבק על קיום המדינה, ומלחמת יום הכיפורים הייתה טלטלה נוראה, כי לא רק שאיבדנו שם 2800 חיילים וחיילות, גם המודעות שלנו נסדקה. החברה הישראלית לא אותו הדבר מאז, אבל עכשיו האיומים קטנים ביחס למה שאני מכיר. אני לא מקל ראש באיום האיראני, אבל אני סבור שיש זילות במושג 'איום קיומי' מצד המנהיגים. שיהיו קצת צנועים בהגדרות שלהם, אל תהלכו עלינו אימים, אפשר וצריך לדבר על השואה, אבל כל הזמן להקרין חרדות שואתיות על החברה _ זה לא. הסינדרום של היהדות מלמד שהשואה הייתה דבר יחיד במינו. היום אנחנו מדינה חזקה, החזקים ביותר בסביבה שלנו, ולאין ערוך עונים על כל איום".

חברה, אומר שגיא, נמדדת באופן שבו היא מכבדת את הדור הוותיק ומה היא משקיעה בדור הצעיר. "אם בקריות לא יודעים שיש פה מצבה לשיירה שהובילה נשק מעכו לחיפה במלחמת העצמאות, או שהרחוב בו אני גר, נקרא על שם הילד הראשון שנהרג בכפר, אז כנראה שאנחנו לא מכבדים את הדור הוותיק. להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות הייתה החלטה של בן גוריון כדי שנזכור את מי איבדנו ונסתכל קדימה ביום העצמאות. לישראל יש הישגים מדהימים, היא חיה, נושמת ומשגשגת, בת 70, אבל יש לה מחלות שצריך לטפל בהן. אם נשיא הונדורס מדליק משואה, אז מישהו פה התבלבל, אני זועק את הזעקה של כל מי שתרם פה במדינה.

"למדינת ישראל אין גבולות בחלק ממנה, אין גבול מוסכם עם לבנון וסוריה ואת הבעיה הפלסטינית הדחקנו, כאילו היא לא קיימת. מדינה שאין לה גבולות לגיטימיים מוכרים, אין לה מגבלות, ואז נעשים דברים שמאבדים עליהם שליטה. מה שנעשה היום, בהיותנו כובשים בעיני הפלסטינים או שולטים ביהודה ושומרון, כי ההנהגה לא החליטה, אבל אלה ההחלטות שדרושות עכשיו, כי אחרי 70 שנה מגיע לנו לקבל גבולות לגיטימיים. בלי הקהילה הבינלאומית לא הייתה קמה מדינת ישראל, ואנו כן זקוקים לעולם הרחב, ציני ככל שיהיה. אנחנו צריכים להיות מדינה שלמה, וההנהגה הפוליטית יושבת על הגדר וחושבת שהזמן פועל לטובתנו. הזמן אינו גורם שקובע, אלא מה עושים בזמן ואם לא, אז מתי נחליט?".

הערבים והחרדים

למרות שהרוחות סוערות בשבועות האחרונים, שגיא לא מוטרד ממלחמה צפויה, והסיכוי למלחמה, לדעתו, אינו גבוה כלל. "יום הכיפורים סדקה את החברה הישראלית אבל השאלה היא מה עשינו מאז. יש פה הישגים מדהימים ועדיין אני מוטרד מאוד. אובדן הזהות היהודית, בגלל חוסר הבחנה במאזן הדמוגרפי שפועל נגדנו. ממערב לנהר הירדן המספר כמעט שווה בין היהודים לפלסטינים, זה כולל את רצועת עזה ויהודה ושומרון. יש פה חרדים שלא בהכרח שותפים לאתוס הציוני ויש פה אוכלוסייה של ערביי ישראל שנאמנים ורוצים לחיות פה טוב, אבל הם לא יהודים. אז אנחנו כועסים שהם לא שרים את 'התקווה', אבל מה רוצים מהם? הם מכבדים, הם צריכים לקום, אבל הם לא יכולים להגיד 'נפש יהודי הומייה', אז למה לדחוק אותם לפינה בעניין הזה? הם צריכים לכבד את יום הזיכרון ויום העצמאות, וזהו.

"בחרדים מנסים לטפל, אבל הם לא משרתים כמונו בצבא, ולערביי ישראל עדיין לא מצאנו את הנוסחה שישרתו בצבא. צריך לקרב אותם ולא להרחיק אותם, אני לא מתרשם מהפוליטיקאים שלהם, אני חי פה. יש לנו נטייה להכליל את הערבים, אבל לא כולם אותו הדבר, חלקם מתערים ותורמים יותר וחלקם, פחות, אבל בסך הכל רובם ככולם נאמנים מאוד למדינת ישראל ורוצים שוויון שאין להם".

שגיא מבקש להדגיש בדבריו שחמישה ראשי ממשלה בישראל – יצחק רבין, אהוד ברק, שמעון פרס, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – חשבו שתמורת שלום עם סוריה יוכלו להגיע להסדרי ביטחון מצוינים, ביניהם פירוק החיזבאללה בלבנון, הקטנת הצבא הסורי וישיבה של ישראל בחרמון להרתעה. "למרות שחמישה ראשי ממשלה חשבו שזה לתועלת המדינה הישראלית, כולל ביבי, ובראייה האסטרטגית שזה ישרת את האינטרס הביטחוני הישראלי, יישום ההסדר היה יוצר משבר, אבל לא כמו ההתנתקות, כי רוב הישובים היו בעלי אידיאולוגיה של ישראל הוותיקה. אני חושב שזה היה עובר את החברה הישראלית ולא מרסק אותה. חמישה ראשי ממשלה חשבו שבשביל משהו מאוד גדול, כמו הצורך הקיומי של מדינת ישראל אפשר לוותר על רמת הגולן, עם הסדרי מים ביטחון ושגרירות בדמשק. אז כל החמישה טעו? אני לא חושב ככה. עד היום משמיצים אותי ואת ברק, על השיחות עם סוריה, אבל מתעלמים מכך שביבי ואולמרט הציעו לא פחות. רבין, כממשיך החשיבה של בן גוריון, אמר שהוא יודע מה העם רוצה, אבל הוא חושב שהוא יודע מה העם צריך. לפעמים צריך לקבל החלטות ואחר כך לשכנע את העם. ביבי לא מסוגל לקבל החלטה בטיפול בפליטים, אז החלטה על פינוי או הסדר מדיני? זו לא מנהיגות. מותר לו לחשוב אחרת ממני, אבל המנהיגות צריכה לקבל החלטות, עכשיו אנחנו חזקים, אחרי מלחמה נוותר יותר".

הפציעה בהתשה

לקראת יום הזיכרון, שגיא נזכר בכל החברים והחיילים שנהרגו בדרך, להם הוא מרגיש חייב, אבל לא רק. "יש לנו חוב מוסרי כלפי אלה שנהרגו וגם כלפי הדור הצעיר. אני חייב לשתי קבוצות – לדור הבא, אבל גם לאלה שעשו משהו והקריבו –   אני מרגיש שאני צריך לייצג אותם. אני לא יודע מה הייתה ההשקפה הפוליטית שלהם, אבל יודע ששילמו את היקר מכל. כמה שאתה לא יודע, זה מיטלטל. אדם עושה חשבון עם עצמו ברגעים כאלה. נפצעתי מאוד קשה ברמת הגולן, עלינו על זירת מטענים בשנת 1971, בסוף מלחמת ההתשה. הייתי מפקד גדוד בגולני, ורכב הפיקוד שלי עלה על מטען מאוד גדול ונשארנו רק שניים מתוך חמישה מהחפ"ק. אני לא זוכר כלום, עפתי 20 מטרים לתוך תעלת נ"ט ולא מצאו אותי עד שעתיים-שלוש אחרי. בקשר עפו הדיווחים שזרמו לאשתי שהמג"ד נהרג. מישהו רץ לגילה אשתי להיות איתה, למרות שהיא לא קיבלה הודעה רשמית. כשפתחתי עיניים בשטח, ראיתי תעלת נ"ט ולא הבנתי איפה אני. ראיתי עלם יפה טוהר, את סמל אודי בן גרא, שמצא אותי ואמר לי: 'המג"ד, אני אוציא אותך'. ראיתי אותו ולא הייתי מסוגל להגיב, סחבו אותי החוצה לאט, שאלתי אותו איפה האחרים והוא לא ענה. שמעתי את זה שאיבד רגל נאנק לידי, ואז בן גרא דיווח וביקש מסוק לפינוי. כנראה שנראיתי רע, בדיעבד שרדתי, אבל איבדתי שיניים, חטפתי ביד, שברתי עמוד שדרה צווארי ונראיתי רע.

"אודי בן גרא נהרג שנה אחר כך במלחמת יום הכיפורים. הקצין שלי מגבת נהרג בפעולה בירדן, בן גרא נהרג ביום כיפור והחבר'ה מהחפ"ק נהרגו, כל אחד סוחב את הזיכרונות שלו, אבל אני חושש שמתקרב הזמן שעוד מעט עשויים לצוץ מול עינינו אנשים שלא זוכרים מאיפה באו. יגאל אלון אמר שעם שלא לומד את עברו, אין לו עתיד. אני לא חסר תקוה, ממש לא, אני לא פסימי, אבל מוטרד מאוד ממה שקורה פה, ולמרות זאת, יש לי תקווה, עדיין".

ליום ההולדת של המדינה, אני שואלת את שגיא, מה הוא מאחל לה, ולנו. "אני מאחל לעצמי ולנכדים שלי שישראל לא רק תשרוד ותתקיים, אלא שתהיה בה גם איכות חיים, גם אישית וגם לאומית", הוא אומר, "ישראל שתצליח לתקן את החוליים הפנימיים שלה, גם בחברה וגם בצד הממלכתי. אני מאחל לדור הבא את מימוש המטרה. המטרה שלנו היא הקיום, אבל לא רק קיום פיזי, קיום לפרטים ולקולקטיב, שתהיה פה איכות חיים. אני מייחל שיישמר האופי של מדינת העם היהודי, עם רוב יהודי, ואם מישהו רוצה להגדיר אותנו כמדינה יהודית אני מסכים, אבל גרים בה גם לא יהודים. שתהיה דמוקרטית, כי בעת האחרונה מתחילה להיות התנגשות בין שני הדברים, ואני רוצה שזה יהיה בארץ ישראל, אבל עדיין לא הגדירו את גבולותיה.

"ארץ ישראל היא לא מובן מאליו ויש להגדיר את גבולות המדינה. אי הצדק ההיסטורי שאנו טוענים בשמו הוא לא מספיק, כי מולנו יושב מישהו שטוען לצדק היסטורי אחר ואין ריבונו של עולם שיחליט מי צודק. כיהודי וישראלי, אני מאמין בצדק שלנו, אבל יודע שאם נטען בשם הצדק, לא יהיה פה הסדר לעולם. בזמן המשא ומתן עם הסורים, תקפו אותי כמעט פיזית באיזו זכות אנו מדברים על רמת הגולן. אמרתי שרמת הגולן היא של כולם, ואם הממשלה מחליטה, היא עושה זאת בשם כל אלה שנהרגו על כיבוש הרמה. אל תלמדו אותי את אהבת הארץ, אני לא צריך להוכיח את אהבת הארץ".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות