האדמה רעדה השבוע, כשמאות אלפי חברי קהילת הלהט"בים הצביעו ברגליים ויצאו למחות ב-15 מוקדים ברחבי הארץ נגד חוק הפונדקאות, שהותיר אותם, שוב, מחוץ ללופ. החוק הרחיב את מעגל הנשים הזכאיות לפונדקאות, וכעת הוא כולל גם נשים ולא רק בני זוג, אך אינו כולל זוגות הומואים.
בעולם מושלם ניר ודור בר-און היו יכולים לעשות שלושה ילדים, בלי לתכנן כל ילד בטבלת אקסל, כדי לחסוך כל שקל. בר-און, ברנשטיין במקור, בן 45, נולד בקרית חיים ולא ממש יודע להצביע מתי הבין שהוא הומו. די בתחילת השיחה, אגב, אני מודה בפניו שקשה לי המילה "הומו", כי בתקופה שבה גדלתי זה היה כינוי גנאי. הוא מסכים איתי, אבל אומר שזו בדיוק הבעיה, אנשים לא צריכים לחשוש להגיד את המילה "הומו".
"הייתי צריך לדעת שאני הומו בגיל העשרה המוקדם, אבל במסגרת השקרים שאנו מספרים לעצמנו, בגיל 14 התחברתי לקונספט הקולוניאליזם שהעריץ כל דבר יפה. הפסלים של הגבר והאישה נראו לי יפה באותה המידה", הוא מנסה להסביר, "היה צריך ליפול לי האסימון, אבל הייצוגים הייחודיים ששמענו עליהם באותם תקופה, היה זלמן שושי, ההומו היחידי שדובר עליו, דמות מוזרה לחלוטין. לא היה לי מספיק מידע, אז התבשלתי ביני לביני. בגיל 18 כבר ידעתי, אבל התכחשתי. יצאתי עם בנות. הניסיון המיני הראשון שלי היה עם אישה ולא גבר, בכוח ניסיתי. בצבא אזרתי אומץ וניסיתי בפעם הראשונה משהו אחר לחלוטין והבנתי שזה העניין. המשכתי להיאבק בזה עוד שנתיים, בכל זאת בצבא הייתי שריונר והייתה מערכת ציפיות מסוימת. יצאתי מהארון בגיל די מאוחר, 24, כשהייתי סטודנט וכבר במערכת יחסים עם בן זוג. כבר לא הייתה לי סיבה לדחות את היציאה מהארון. אני בא מהמשפחה הכי ליברלית ומקבלת, למרות שלקח להם זמן לעכל".
בר-און מספר לי אנקדוטה ואומר שאת אמא שלו הטרידו שלושה דברים: מחלות, בדידות וללא ילדים. "אמרתי לה שמחלות לא יהיו, כי אני מקיים יחסי מין בטוחים. לגבי להיות לבד אין לה סיבה לחשוש, כי יצאתי מהארון, אני אדם זוגי, אמצא לעצמי זוגיות. בנוגע לילדים, אמרתי לה שכעת אני לא חושב על זה ולא יודע מה יהיה, אבל אם וכשארצה, תימצא הדרך בבוא העת. אין לי הרבה ערכים בחיים, אבל שניים יש לי – משפחה והחיים עצמם, השאר גמיש".
בר-און יצא מהארון בתקופה שבה לא הייתה רשת אינטרנט, לא היו אפליקציות, ערוץ 2 היה ממש בחיתוליו והמודעות לא הייתה קיימת. "לא היה לי קשה אף פעם. רוב הקשיים היו שלי עם עצמי ואני מייחס את זה לתהליכי חיברות וחינוך בחוץ, שלא היו. הייתה תחושה של חוסר מוצא, אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, איפה להכיר אנשים. היו מודעות היכרויות בעיתון 'לאישה', שאחת ל-5000 הייתה הודעה של גבר שמחפש גבר. הקושי היה אז הבדידות, כאילו אני הדפוק היחידי בעולם. אני גדלתי עם התקשורת בישראל. כשהייתי בכיתה י"ב החלו שידורי הניסיון בערוץ 2, התקשורת התחילה להיפתח ולהומואים ניתן ייצוג וזה יצר תחושת שייכות. האינטרנט פתח את כל הדלתות, המדינה הפכה לקטנה ואפשר להכיר אנשים ברגע. אני בקעתי אולי מאוחר, אבל גיליתי שיש מועדון בחיפה וזה כבר היה אחרת".
שולחים אותנו לעזאזל
בר-און מדבר על מועדון הלונה, שם הכיר את 'בעלו', דור בר-און, לשעבר אפון. הם הכירו דרך מכר משותף, אבל ערב אחד זה קרה. "דור רקד לידי. הוא היה חמוד להפליא ורקדן נהדר. הוא שאל אם אפשר להתחיל איתי, אני חושב. אמרתי לו שכן, וגילוי נאות – מעולם לא חשבתי שזה יהיה משהו רציני. אף פעם לא הייתי עם צעירים ממני והוא צעיר ממני בשמונה שנים, אבל אף פעם לא הגבלתי את עצמי מבחינת גיל או מראה, כל שאיפתי הייתה שאם זה יביא לדייט שני, אז טוב.
"עם דור היה מגניב ועוד פעם מגניב ועוד פעם. אחרי כמה חודשים קלטנו שזה זה, ואחרי שנה בין הקיבוץ לקריה הוא הודיע לי שבדירה הבאה שהוא שוכר, אנחנו ביחד".
השניים החליטו לבנות את ביתם בקרית ביאליק, כי אהבו את זה שכל העיר מלאה עצים ויש בה הרבה צל. האפשרות להתחתן עלתה, אבל אף אחד מהם לא רצה להתחתן בחו"ל. הם רצו להתחתן בארץ עם משפחה וכל החברים. "מהותית הנישואים בחו"ל הם חרטה", אומר בר-און, "הרי הם לא ממש מוכרים בישראל, רק הרישום הטכני הוא מה שעובר את המשוכה, ובכל מקרה פקיד משרד הפנים לא יכול לקבוע, אז למה צריך לנסוע לניכר כדי להתחתן הרחק מהבית, בחתונה מצומצמת, בלי חברים ובשביל מה? בשביל חתיכת נייר? הרעיון הוא להקים משפחה בישראל, להיות זוג.
"ככל שהשנים נוקפות זה יותר מעצבן אותנו. זה לא משנה את המציאות, כי 16 שנים אנחנו ביחד. אני משלם מיסים, וחלק מזה הולך לצורכי דת, אבל לא מקבל את שירותי הדת שלי, כי אנחנו רפורמים. שולחים אותנו לעזאזל, אתה רוצה להתחתן? לך לפה. רוצה ילדים? לך לשם, אז אולי מיסים גם אשלם בחו"ל?".
בשלב הזה מצטרף לשיחה דור, ואם חשבתי שניר טעון, דור טעון יותר, וזו אולי הסיבה שהסכים לחשוף את עצמו.
"כשהייתי בן 25 התחלנו לדבר על ילדים", מספר דור, "בהתחלה חשבנו על אימוץ, כי לא ידענו מה האפשרויות שלנו אבל אז הכל נפל. סגרו את השערים בפני הומואים, והיו אופציות לגברים רק בדרום אמריקה. בגלל שאנחנו אנשים סוג ב', אז זה ירד מהפרק. התחלנו לדבר על לפונדקאות. בארץ יש גורמים מוסמכים לטפל בפונדקאות, אפשר לנסות לבד, אבל צריך למצוא ביצית, פונדקאית, מדינה שבה זה יהיה חוקי, עורך דין בארץ ובארץ הלידה, צריך מרפאת פריון, בית חולים ואולי עוד גורמים. יש עמותות שמטפלות בהכל, עמותת תמוז פורצת דרך, הבעלים שלה, עובד הייטק לשעבר, שרצה להיות אבא ועשה את כל התהליך לבד בארה"ב ולא הבין איך אף אחד לא עוזר. הם אחראים ללידתם של כ-1000 תינוקות, הם חוד החנית, הראשונים לנסות כל דבר חדש, אפילו אם לא הסדירו אותו במאה אחוז".
סוג של בגידה
זה נפלא לרצות משפחה, אבל הההליך עבור בני זוג הומואים מאוד מאוד יקר. "אנחנו די מרובעים, סופר מתוכננים והבנו שמדובר בבוחטה של כסף", מספר ניר, "פתחנו מחשב, תוכנת אקסל, הוצאות והכנסות וחישבנו כמה צריך, לכמה אנחנו יכולים להתחייב וכמה צריך לחסוך. הבנו שפונדקאות היא ברוך יותר גדול, ובמשך חמש שנים חסכנו יותר מ-150 אלף שקלים, אבל 'התכלבנו' (מלשון כלב – ה"מ). החלטנו שאנחנו מוותרים על המון דברים שלאחרים הם אלמנטריים כמו כבלים, קאנטרי, חו"ל".
דור מתפרץ: "יש לי כעס מטורף על מדינת ישראל, כי זו סוג של בגידה, של כפיות טובה, חוסר אכפתיות. לא ייתכן שאנחנו חיים פה כאזרחים סוג ב'. יש במדינת ישראל אזרחים שלא עובדים ומקבלים קצבאות, סוגרים עסקאות בכנסת ומשיגים אינספור דברים לקהילה שלהם ואחת הדרישות שלהם היא שימכרו אותנו. תמיד מוכרים אותנו כדי להשיג דברים בכנסת, וזה נמאס. אף אחד לא מבקש זכויות יתר. אנחנו מבקשים להיות שווים בני שווים, אני רוצה להיות הורה.
"אם צריך לשלם על פונדקאות בארץ, אשלם כמו כולם, אבל תנו לי לעשות את זה בארץ. לא בחינם. מה שהסטרייטים משלמים, אשלם. אני רוצה להתחתן כמו כולם. למה אני משלם מיסים על משהו שהולך לדת ובסוף אני לא יכול להתחתן? לא יכול להיות שאני משלם כמו כולם ומקבל פחות. זה מכעיס שקוראים לנו תועבה. מי אתה שתקרא לי תועבה? אתה יותר טוב ממני? צאו מהווריד שלנו ותנו לנו לחיות. הדתיים מנהלים את המדינה כמו שריף, חוסמים כבישים וסוגרים מסעדות, צריך להתחשב תמיד ברגשותיהם, אבל הם לא מתחשבים באף אחד".
ניר: "היום כהורים זה בכלל מרגיז אותנו, כי אני צריך להסביר את זה לילדים. שלנו עדיין קטנים, אבל יש לנו חברים עם ילדים שקוראים עיתון. לך תסביר להם שזה שהדתיים מכנים אותנו בשמות, זה דבר אחד, אבל זה שראש הממשלה שותק, זה דבר אחר".
אהבה ממבט ראשון
חמש שנים הם חסכו, ורק אז החלו תהליך של שנתיים, בסופו נולד מתן, היום בן 4. הם לא עברו את זה חלק. היו הרבה קשיים. הם התחילו את התהליך בהודו, ואפילו נקלט הריון אחד, אבל נפל די בהתחלה. אחר כך, המעבדה שהייתה אמורה להקפיא את העוברים גרמה להריסתם, והם מצאו את עצמם נאלצים לחזור על התהליך מההתחלה.
הם העבירו את התהליך לתאילנד, שם עשו הפריה נוספת, ופונדקאית מדרום אפריקה ילדה להם את מתן. "כשהיא הייתה בשבוע ה-38 נקבע לה ניתוח קיסרי ואנחנו הגענו לתאילנד", מספר דור, "הגענו לבית החולים וחיכינו בחוץ עד שקראו לנו להיכנס. אמרו שרק אחד יכול להיכנס, אז דחפתי את ניר ונכנסתי. נתנו לי את הילד בידיים, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הילד צרח, לקחתי אותו בידיים ופתאום הוא נרגע. התרגשתי מאוד, זו הייתה החוויה הכי מטלטלת לטובה שעברתי בחיים. קלטתי שאני אבא ושאף אחד לא ייקח את זה ממני. יצאנו החוצה, כדי להעביר את הילד לתינוקייה, ועברנו דרך ניר והוא התחיל לבכות, בנהרות".
בתאילנד, הזוג היולד רואה את התינוק 10 דקות פעמיים ביום, ובשאר הזמן הם מגורשים אותם מהתינוקייה. בני הזוג בר-און, שכל כך חיכו לילד ורצו להכיר אותו, נאלצו להתמודד עם האחיות העיקשות שחזרו לגרש אותם.
"רציתי להחליף לו כשהוא עשה קקי, והאחות שאלה אותי למה אני רוצה ואם אני יודע בכלל. היינו שם לבד בכל הזמן הזה, וכחוויה רגשית זה מבאס".
דור: "חודש היינו בתאילנד והייתה שם הפיכה צבאית. במהלך הזמן הזה התפוצצו בתאילנד שתי פרשיות פונדקאות נוראיות, והייתה תחושה שאם נגיע לשדה התעופה יש מצב שיעצרו אותנו, והרי מדינת ישראל לא מגבה אותנו. יש נוהל לידה בחו"ל, והוא מתועד. אם המדינה רצתה להיות נחמדה לאזרחיה, היא הייתה אומרת: 'בואו לשגרירות, תמלאו טפסים, תקבלו אישור ותמשיכו את הסדרת הטפסים בארץ'. אבל לא, צריך להישאר, להגיע לבדיקת רקמות בשגרירות, אחרי שהבדיקות יישלחו לארץ וייבדקו, המדינה תגיב בבקשה, השופטת תחתום שהילד זכאי לדרכון, משרד הפנים יעכל את זה, ואז יעביר למשרד החוץ, שיעביר לקונסוליה ואז אליך. זה הליך שלוקח חודש.
"אחרי שבועיים מתן התחיל להקיא, הייתה לו חסימת מעיים. רגע לפני שעלינו לטיסה, אמרתי שנלך לבית החולים, כי הילד לא החזיק שום ארוחה בקיבה. שלחו אותו לאולטרסאונד, ואז גילו שיש לו חסימה במעיים. היה צריך לנתח, אבל מי ינתח תינוק בן שבועיים בתאילנד? על גופתי. דיברנו עם רופאים בארץ והיינו תקועים בתאילנד עם תינוק שמצבו מסתבך, ולמה?"
כשנחתו בישראל, מתן אושפז ברמב"ם, שם נותח. "זו הייתה הכניסה שלנו לעולם ההורות", אומר דור, "הכל יכול להיות יותר סימפטי אם מדינת ישראל הייתה מאפשרת לנו להיות הורים. כי בכל סטייה מהנתיב הרגיל של הפונדקאות, אתה בבעיה רצינית, אבל לאף אחד לא אכפת".
אל תידחפו להם
את איתן בן שנה ושמונה חודשים עשו במקסיקו. התהליך התחיל בנפאל, אבל אחרי שהיו שם שתי רעידות אדמה רציניות ואחרי ששני ניסיונות החזרת עוברים כשלו, הם החליטו להעביר את העוברים למקסיקו, ושם נקלט ההריון. הם מאוד היו רוצים לעשות את הילד השלישי, אולי את הילדה השלישית, אבל זה מורכב והרבה יותר יקר.
"תמיד דיברנו על משפחה עם כמה ילדים", אומר ניר, "בארץ הכל יכול להיות פשוט יותר. כשעשינו את איתן, לקחנו איתנו את מתן לחודשיים מחוץ למסגרת, וזה הרע במיעוטו, כי בחיים לא נשאיר אותו לבד. כדי לעשות עוד ילד נצטרך לנסוע עכשיו עם שני ילדים ויש לזה עוד השלכות".
דור: "מה שצריך לשלם בארץ, אשלם כמו כולם, אבל תנו לנו לעשות את זה כמו כולם. כל הכסף יילך לפונדקאית, והשאר הם די דברים שממומנים ברובם בביטוח הרפואי. כל כך לא בסדר מה שקורה במדינה וזו אחת הסיבות".
ניר: "הם יכולים לספר סיפורים עד מחר, אבל ראש הממשלה בעצמו אמר שהוא מכר אותנו. כל פעם אומרים לנו 'שבו בצד, בפעם הבאה'. הפעם עבר תיקון שהתוצאה שלו היא אפליה ברורה. יש פה אמירה בוטה ומפלה שאי אפשר לסבול אותה בשנת 2018".
דור: "מעבר לפונדקאות יש חוסר הצדק מול הדתיים פה, ההתייחסות המשפילה שלהם, הקללות, הם מכנים אותנו 'תועבה' ואומרים שאנחנו גורמים לרעידות אדמה, הרי זו הסתה. הם מסיתים ובסופו של דבר מהמיסים שאני משלם הוא מקבל קצבה".
ואם יש מה שמעצבן אותם מאוד ברמה האישית, זו העובדה שאנשים נדחפים להם לתוך המבחנה בניסיון לברר של מי הזרע שהפרה את הביצית. "כל העולם רוצה לדעת את הקשר הביולוגי, וזה לא עניין של אף אחד, זה עניין של הילדים שלנו, זה לא סוד, אבל אנשים מרשים לעצמם להידחף ובסופו של דבר, שנינו האבא".
